>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
ידעתי שאני יוצא למסע ולא ידעתי אם אשוב ממנו חזרה. וגם אם כן, האם אחזור לאותו עולם? האם אשאר אותו אדם? הנה אני, מתבגר ממשפחה חרדית בעיירה בדרום הארץ, שהפך פתאום לחבילת עצמות. מוזלמן, ללא הבעה ויצר חיים. בזמנו היו לי ארבעה אחים מתחתי, שני הורים מעלי, ואלוקים אחד מעל כולנו. היום נותר בעיקר אלוהים.
אבל רגע, חזרה לגיל 14. ממושקף, קצת הזוי, מרחף בעולם של סימבה, הגיבן מנוטרדאם ופוקהונטס 2. בבוקר הייתי משכים לתלמוד תורה, בערב עושה שיעורים ומדי פעם מתגנב לדודה חנה, אחותה הצעירה של אמא, גרושה פלוס ילד שמחפשת זיווג הגון. היא הייתה בשלבי חזרה בתשובה מתקדמים אבל עדיין היו לה טלוויזיה ווידיאו. בתור נער מרדן וסקרן שלא הייתה לו נגישות לאמצעי תקשורת, זאת הייתה בשבילי אטרקציה רצינית. כך מצאתי את עצמי יושב שעות בוהה במסך, לוגם בצימאון קלאסיקות אהובות של דיסני.
עוד ב-mako בית ומשפחה:
- סערה ברשת: העלה תמונות של בתו והואשם בפדופיליה
- חינוך רע: 10 הרגלים שהורים חייבים להיפטר מהם
- איךלהקל על הילד את הכניסה לגן?
יום אחד, כשהגעתי לדודה חנה, שמתי לב לתיקים ומזוודות שהיו מפוזרים בסלון. אח שלה ושל אמא, איש בתחילת שנות השלושים, שבתור נער נדד בין פנימיות של צעירים בעייתיים, הגיע להתארח. זה היה היום האחרון שבו הייתי ילד תמים בעולם האגדות של דיסני.
אחרי שהדודה יצאה מהבית ואני נשארתי איתו לבד הוא ניגש אליי. לא ידעתי מהי פדופיליה, אבל כן ידעתי שהאיש הזה בעייתי. פעם זכרתי יותר פרטים ממה שהיה לי עם הדוד אצל הדודה חנה, אבל לאט, עם השנים, העדפתי למחוק מהזיכרון. להדחיק ולשכוח. ביקשתי שיעזוב אותי, ביקשתי ללכת. הוא לא הרפה מהגוף שלי. אחרי שעה, או יותר, יצאתי מהדירה של דודה חנה וישבתי על המדרכה. הרגשתי שהעולם עצר ואני בתוך תמונה קפואה.
רק רציתי לחזור הביתה ולהתקלח. לשטוף מעצמי את הריח הדוחה שלו ואת התחושה של ידיו שמטיילות עליי. היה בי קול שהחריש את אוזניי: ''קרה לי משהו רע! קרה לי משהו רע''. בעולם שבור של ילד זו כנראה סוג של אזעקה עולה ויורדת.
למחרת בבוקר הגעתי לתלמוד תורה כרגיל. הרב בנימין העיר לי שאני עם פני תשעה באב וחבל שאני מעכיר את האווירה הלימודית. רציתי לצרוח עליו: "אדון רב בנימין היקר, אם היית יודע מה עברתי אתמול לא היית מדבר ככה!". אבל שתקתי.
באחד מימי השבוע, כשחזרתי הביתה, הוא היה שם. הבית היה ריק והדוד שלי ידע לנצל זאת היטב. זו הייתה הפעם השנייה. הפעם גם אני קפאתי עם השמיים, וכמו כל התפאורה מסביב הפכתי להיות חפץ נגיש, גוש קרח דומם.
הפסקתי להתפלל
הוא המשיך להתגורר אצל הדודה והיה מגיע אלינו כשהבית ריק. זה קרה אחר כך שוב, ושוב. כל פעם מחדש הפכתי לבריסטול דומם ושטוח. כל פעם מחדש משהו בי דעך עוד קצת, איבדתי עוד פיסת ילדות. משהו בתוכי התחספס. הילדון שהייתי נעזב על ידי במזיד, לא חפצתי בו עוד. בראתי לי דמות אחרת והפכתי למתבגר מרושע במיוחד. אף אחד לא הבין מה עובר עליי. זלזלתי במצוות, הפסקתי להתפלל, הצקתי לאחיי ולאחותי, בזתי להוריי שהביאוני עד הלום. כעסתי שאני נאלץ לדעת משהו שמכביד עליי ואין לי שותף לסוד.
העונשים הגיעו בהתאם, בצורה של מכות רצח. "אתה לא תעשה לי טרור בבית הזה", אמא שלי הייתה צורחת וחובטת בי עם מקל של מטאטא. זה רק נתן לי דרייב להיות יותר בלגניסט, ובהמשך גם היא נהייתה יותר אלימה והכתה אותי בחובט שטיחים. התחלתי לאכול עוד ועוד, השמנתי, וזה היה תירוץ נוח לאמא: "אתה הר אדם, אני לא משתלטת עליך, תספוג את החובט!". לפעמים הצלחתי לברוח, רוב הזמן לא. על כל הצקה, חובט שטיחים אימתני קרע אותי לגזרים. על כל התחצפות, מטאטא שבר את גופי והשאיר סימנים.
החודשים עברו ואני הלכתי וגדלתי פיזית. מכות ועונשים היו דברים שבשגרה. השומנים שמרו עליי, המכות פחות כאבו. יום אחד, בעקבות מריבה סוערת עם אחד מבני המשפחה, כשאני בן 16 ששוקל 110 קילו, ישבתי ליד אמא וביקשתי לספר לה משהו חשוב. סיפרתי לה הכל. בכיתי מאוד. היא גם בכתה וחיבקה אותי חזק. הייתי מאוד צריך את החיבוק הזה.
היא לא התפלאה שלא סיפרתי לה על זה שנתיים שלמות. "אני רוצה שנלך להגיש תלונה במשטרה", היא אמרה. נורא חששתי מהמהלך הזה, אבל הוא נעשה והתלונה הוגשה במשטרת אשקלון באותו יום. זהו, הסוד שלי נחשף, הוא כבר לא היה שלי בלבד. אמא שלי ניתקה קשר עם אחיה, לא לפני שסיפרה לו בדיוק מה היא חושבת עליו. כשהוא היה צעיר הוא תקף מינית כמה ילדות מהמשפחה של אמא. אני לא ידעתי את זה, אבל המבוגרים סביבי ידעו גם ידעו.
הפוקוס של הוריי ירד ממני. כבר לא בחנו אותי בזכוכית מגדלת ולא דרשו ממני להיות מה שלא רציתי. היה לי קל יותר ללא עול המצוות. נרשמתי לתיכון ממלכתי בעיר, מקיף רגיל, עם לימודי ליבה שהיו זרים לי מאוד. ולא רק הם, כל ההווי החילוני נגד את מה שהלך אצלי בבית. בתוכי הייתי פקעת עצבים סוערת אבל היא הושתקה ונבלעה במסדרונות ההומים של התיכון. התגלגלתי בין ההקבצות השונות ולא ממש הבנתי מה המורים רוצים ממני. לא מצאתי את מקומי. אחיה של אמא רדף אותי ביום כמו צל, ממש הציץ מכל פינת רחוב, והפך לסיוט חוזר בחלומות. לא העזתי להביט בראי, הייתי שמן. שנאתי את עצמי על מה שקרה לי, שנאתי את ההורים שלי, שנאתי את כולם. שנאתי את העולם.