"למה אתה לא יכול פשוט לפתוח ת'פה ולאכול איזה סנדוויץ'?" שאלו אותי לא פעם בשנים הראשונות של תחילת המגפה.
כל כך פחדתי להשמין, שחששתי להריח משום שעלתה בי מחשבה שאולי בריח עצמו יש קלוריות. בימי חמישי כשאדי הריח של הסירים היו מגיעים עד דלת חדרי, הייתי מניח מגבת רטובה על מפתן החדר ואוטם בעזרתה את האפשרות שריח יתגנב מהרווח שבין החריץ לרצפה. היו גם מזונות שמראש לא הרשיתי שיוכנסו הביתה. פעם בחורף, אבא קנה מתוך הרגל קרמבו ווניל, הוא ידע שאני מעדיף את הטעם הזה, וחשב לתומו שאולי אקח אחד. כעסתי על זה, ובלילה קמתי וזרקתי את כל החבילה.
"זו המנה השנייה שלך כבר, תראה איזה שמן אתה!"
האנורקסיה, שבהתחלה רק התארחה אצלי, הפכה בשלב מתקדם למארחת, ולבסוף נעשתה בעלת הבית. באותה התקופה מצאתי את עצמי לא פעם מזכיר לאמא נשכחות, איך בימים שהייתי שמן, היא הייתה מגרשת אותי משולחן האוכל באמצע הארוחה. "קום מיד! לך מכאן, אכלת מספיק!" צרחה עליי. ולעתים אך הרימה את הצלחת באמצע הארוחה והשליכה אותה לפח הזבל. זו המנה השנייה שלך, אתה לא יכול לאכול כל כך הרבה...תראה איזה שמן אתה".
כילד, זה הכניס אותי להלם, אבל לא ממש ידעתי לתרגם זאת בזמן אמת. מחול השדים המטורף שהתחולל סביבי בזמן האנורקסיה היה הריקושט של ילדותי המחורבנת. היום, כשאני כבר במקום אחר ולא חי עם הוריי - אני סולח לאימא. אבל בזמן שהאנורקסיה השתוללה בי, רציתי שתראה לאן הגעתי, בין היתר בגלל ההתנהגויות האלה שלה, ותמיד קיבלתי ממנה את אותה תשובה רשמית, קפואה וחסרת פשרות כמו תקליט שבור : "אל תאשים אותי, קח אחריות'' .
וכשהייתי שואל אותה: "ומה לעשות שהחוק קבע שמתחת לגיל 18 האחריות היא של ההורים?", היא ענתה: "זה חוק חילוני, שהומצא במדינה חילונית, אנו הולכים לפי דין תורה, ומגיל 13 אתה נושא בעול מצוות ואחראי על מעשייך" .
אימא בלבלה אותי בדיסוננס שלה. מצד אחד, היא נהגה בי בקשיחות מקפיאה ומיובשת מכל טיפת אהבה. מצד שני, היא הראתה לכולם שהיא דואגת לי ובאמת שניסתה בלא מעט דרכים להביא להחלמתי, אף אני הקפדתי להדוף את הצעותיה, כי לא בטחתי בה וחששתי לחזור לדמות הנלעגת שהייתה מושא לכל כך הרבה צחוק וביזיונות, בין היתר גם על ידה.
הייתי ילד חיוור שכל העצמות בוקעות לו מהחולצה, אבל יחד עם זאת זה לא ממש הזיז למישהו. אסי לא אוכל, אסי לא יוצא מהבית, אסי קבור בחדר שלו, מחיאות כפיים סוערות, סוף ההצגה.
אחותי מעולם לא הפסיקה לדאוג לי
הטריד אותי שאולי אני אשאר לבד לגמרי בתוך הסיוט הזה שלא נגמר. אף אחד לא ממש הבין אותי. הצום הפך קשה משבוע לשבוע. מדי כמה ימים הפסקתי לנשום, והובהלתי לחדר המיון בבית חולים ברזילי, שם נתנו לי בעיקר עירוי, ושלחו אותי למחרת הביתה. וחוזר חלילה.
אחותי מעולם לא הפסיקה לדאוג ולעזור לי. היא דאגה לחדש אצלי את מלאי הסוכריות והמסטיקים נטולי הסוכר, וכשחזרה מבית הספר, הדבר הראשון שעשתה היה לרוץ אל חדרי ולבדוק שאני חי. היא לא התייאשה ממני, ונתנה לי להבין שהיא איתי בטוב וברע, ואולי זה מה שגרם לחיבור הכל כך עוצמתי שיש ביננו. אבל גם זה נגמר.
בערב אחד עמדתי כהרגלי מול המראה, שמעתי רחש מהמסדרון. מסתבר שבכל אותה התקופה שבה הייתי מרוכז בעצמי ובמחלה שלי, אחותי היקרה גם החלה במסע משלה, מהלך שקט שטרף את כל הקלפים. הסיפור שלה שונה משלי, אבל באותו הערב חפציה נארזו וגם היא נשלחה למחלקה להפרעות אכילה.
אמנם היא לא הגיעה לאנורקסיה קשה, אבל הייתה מאוד קרובה לזה. ובניגוד אליי, היא פרחה שם בבית החולים. כושר המנהיגות וכוח הרצון החזק שלה לקחו אותה למקום נעים ומגונן. הרגשתי כמו בובת הקאובוי הבלויה, והיא הייתה ה ''באז שנות אור'' החדש שהוריי בחרו לשחק אתו. הרופאים שטיפלו בי, ועכשיו בה, שמחו שהיא שונה ממני, ו ''זורמת'' יותר. פחות עקשנית, ולא חוצפנית כמוני. הם המליצו לאימא שלי לשכוח ממני כי אני חסר תקנה. "תפסיקי להשתגע בגלל אסי, יש לך עוד ילדים...", שמעתי את הרופאה אומרת לאימא בטלפון. "תשכחי ממנו, הוא באחוזים שלא יחלימו לעולם....תתמקדי בשאר ילדייך..".
"אמא בנתה חומה והחלה מתרחקת ממני"
דאגתי מאוד, אבל יחד עם זאת שמחתי מעומק הלב, וידעתי שאני חייב להיות חזק בשביל עצמי ובשביל התינוק שבדרך. רוחות חדשות ומרעננות נכנסו אל הבית שלנו שהיה חשוך ומדכא תקופה ארוכה. התינוק נולד בחודש אדר, סמוך לחג פורים, התוגה חלפה לרגעים קצרים, אבל לא הייתי מאושר. אימא בנתה חומה גבוהה והחלה מתרחקת ממני, ומתמקדת ב ''חיים החדשים'' שניתנו לה. רציתי להיות בוגר ולהבין, הלב שלי הרגיש וכאב, אבל המוח היה כבוי. כמו בלוק שחור שחסם כל שבב של היגיון. נחנקתי מתחושת המצוקה, מהמחשבה שאולי אני עלול להישכח עכשיו בשעות הקשות שלי.
הרגשתי כל כך קטן, וחסר חשיבות. כולם שמחים כי אחותי בתהליך הבראה, והיא עושה את כל המסע חזרה אל ארץ החיים הנורמליים. כולם מאושרים כי התינוק נולד בריא ומתוק. כולם מתעלמים מזה שהבעיה אצלי עדיין קיימת. אבל איך אמרה לאימא שלי הרופאה מהמחלקה להפרעות אכילה?
"יש לך עוד ילדים..." המשפט הזה נחקק אצלה והיווה אבן דרך, במסלול החדש שהלכה בו. המסלול שאני כבר לא הייתי חלק ממנו.
אימא הציעה לי לעבור לגור אצל דודה שלי חנה, אחותה. בין כה וכה היא עם התינוק, ואין לה זמן אליי. הבנתי שאין לי עוד מקום בביתי. יום אחד ארזתי מזוודות, ועברתי לביתה של חנה. אולי שם אמצא ישועה, והתקווה תחייך אליי.