אבא שלי לא אהב את רעיון המעבר. "אתה רוצה לעבור חדר כי אתה רוצה להתרחק מהמטבח!", הטיח בי את האמת בעוד אני אוסף את חפציי לקראת המעבר. "אל תתני לו", פנה לאמא. "את משתפת איתו פעולה אם את נותנת לו לעבור!".
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
לא סבלתי את החשדנות שלהם כלפיי, אבל הם צדקו, כי באמת כל דבר שעשיתי היה קשור לדיאטה ולרצון שלי להרעיב את עצמי לדעת. נגעלתי לראות אנשים אוכלים, וקולות של לעיסת מזון ונקישות הסכו''ם בצלחת הטריפו אותי. התחמקתי בצורה סדרתית מכל מאורע שיש בו קיבוץ גלויות של מזון. אירועים משפחתיים נעשו מחוץ לתחום ובשבתות מצאתי סיבה לשכב לבדי בחדר ולבקש שקט. ולא, אני לא בא לקידוש, אז לא לקרוא לי ולא להפריע, שלום ותודה.
קו קטן
אני כבר בכיתה י''ב ובקושי הופעתי בלימודים, הכוחות הפיזיים שלי אזלו. מבחינה פיזית הייתי מותש וחלש מאוד, אבל בתוכי הייתה מטרה חזקה ורצון עיקש. גם כשהגעתי פה ושם לבית הספר, רוב ילדי השכבה התעלמו ממני. הייתי כמו תלמיד חדש. הם פשוט לא זיהו אותי. השוני מבחינה חיצונית היה אדיר. הלכתי ונעלמתי. ביום חלוקת התעודות המורה ביקש מאחד הילדים לצייר על הלוח סמל או איור שמאפיין כל תלמיד מהרשימות שהקריא. כשהגיעו אליי, הילד צייר קו. פס קטן ודק, בלי פנים וללא כל הבעה. כולם צחקו, אבל לא נעלבתי. להיפך, אם ככה מאפיינים אותי זה סימן טוב. אני אמשיך לרזות עד שהקו הזה יעלם ואז אברא מחדש, כך קיוויתי. אמחק את חיי הנוכחיים, ואקבל תחתם חיים אחרים.
היו לי טבלאות ייאוש להן קראתי 'טבלאות יגון שאולה'. המשימה: לתעד בכתב בכל יום מה נכנס אל פי. היעד: לגרום לטבלאות להישאר ריקות. זה עבד אצלי. נאבקתי בכל יום כאילו אין מחר, וממנהג של שגרת חיים זה הפך לדת כובלת שאין יציאה ממנה. אנורקסיה הייתה הדת שלי. עבדתי אותה, סגדתי לה, שמרתי שלא תיפגם. הלחמניות, הקרקרים, הפירות, ואפילו הירקות - כל המזון הלעיס יצא לחלוטין מהתפריט. לא אכלתי עוד מזון מוצק, אלא רק שתייה בלבד, בעיקר דיאט קולה ומים. טעמתי יוגורט אפס אחוז, רקחתי לימון, מים ומיץ פטל ללא קלוריות, ולפעמים קינחתי בסוכריה על מקל או במסטיק.
אבא ניסה לא פעם לגשש אצלי - אולי אסכים לנסות מזון כזה או אחר? כמעט תמיד הנחלתי לו אכזבה. ערב אחד הוא מזג לי במסירות כוס מרק חם, רק מים ללא ירק או מזון מוצק. שתיתי כמה לגימות וחשתי חרטה נוראית תוך כדי.
"אבא, תבטיח לי שאין כאן שמן?", התחננתי.
"אין שמן יא בויה, זה רק מים. זה בריא, זה יחזק אותך", הבטיח.
אבל אני לא השתכנעתי. היה לי קשה להכניס לפה משהו שלא מוגדר אצלי כמזון חוקי. חשתי עצבות ורגשי אשם על כך שאני שותה את המרק. קולו של אבי הפציר בי לשתות עוד טיפת מרק, אולם הקול שבתוכי ציווה עליי להפסיק מיד בפעולה המשמינה. אחרי כמה דקות של מלחמה בתוך מוחי, כבר לא יכולתי. פרצתי בבכי. "מה עשית לי? למה הכרחת אותי לשתות, אני בצום היום!", צרחתי וכעסתי. אבא פתאום לא הכיר אותי. הוא השתתק, ואני התעצבנתי עוד יותר מחוסר התגובה שלו. זרקתי את כוס החרס והיא התנפצה על הרצפה. "לעזאזל איתכם, לעזאזל עם כולכם!", צעקתי. עליתי לחדר ונעלתי את הדלת. "מה עשיתי? למה אני מתנהג ככה?", פחדתי מעצמי.
אנשי ביתי נהיו זרים לי, אבא ניסה להציל את אחותי מלהתדרדר למצב שלי. הוא היה מכנס את אחיי סביב השולחן, מוזג להם צלחות עם אוכל חם שהכין ודואג שיאכלו הכל. אני צפיתי בהם בשתיקה מהסלון. אחרי המקרה עם המרק הוא כבר לא יזמין גם אותי. ברגעים האלה הייתי מתייפח בבכי אילם, רק דמעות, בלי קול. על מה שהייתי פעם ועל שפל המדרגה שבה אני נמצא היום.