בחורף 2009 חשתי לראשונה מהו כפור. הייתי בן 21, שקלתי 42 ק"ג, והגוף שלי התקשה לחמם את עצמו. הקור חדר לעצמותיי, ובלילות ממש רעדתי. הוריי נבהלו לא פעם מחיוורון פניי ורעידות גופי הלא רצוניות. השמיכות לא הספיקו לי, גם לא שני תנורי החימום שדלקו בחדרי. הצום, הקור והסחרחורות לא נתנו לי לתפקד.
הילד השמן והמגודל השתקף מולי כמעט בכל פעם שהבטתי במראה. כמעט, לא תמיד. היו רגעים שחשבתי שאני ''נראה סבבה'', אבל רוב הזמן זה לא היה כך. רגעי השקר והאמת התערבבו להם ופצחו במחול מופרע בראשי. זה שיגע אותי כהוגן. "מי אני? למה אני צם וסובל ועדיין כל כך שמן?", "למה המשקל מראה לי 42, ובמראה נגלה לפניי הר אדם שמן עם ארבעה סנטרים?" – אלו היו חלק מהמחשבות שהתרוצצו במוחי.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
אמא לא התייאשה ושכנעה אותי לגשת ולהתאשפז במחלקה להפרעות אכילה באחד מבתי החולים במרכז הארץ. "אתה תציל את עצמך ואת כולנו מלשבת עליך שבעה כשתלך להתאשפז", הפצירה בי. "אם לא תיתן לרופאים לייצב ולהציל את המצב, אתה פשוט תגווע למוות. תיגש לטיפול, אני מתחננת".
נזכרתי שבדיוק בדרך הזו היא שכנעה אותי לפני כמה שנים ''להתאשפז'' בפנימייה ההיא במגדל העמק. "את רק רוצה להרחיק אותי ממך ומכולם", בכיתי. "את לא אוהבת אותי ומעולם לא אהבת. אני לבד בזה, לבד בהכל. את בכלל לא יודעת מה אני עובר, כמה זה קשה לצום, ללכת כמו מת בין החיים".
אמא הבינה, אבל לא היו לה כלים אמיתיים לעזור לי. היא פחדה ממני. היא פחדה מהמצב הזה, מהסיכון שלקחתי, מההימור היומיומי על חיי. ידעתי את זה, אז בוקר בהיר אחד אמרתי לה שאסכים להתאשפז, אבל בתנאי אחד: שהיא תתאשפז יחד איתי. אם אהיה מנוטרל מהעולם, שתהיה איתי גם היא. נשלם יחד את המחיר על פשעי העבר ונסגור חשבונות. היא הסכימה ואני הרגשתי פתאום ביטחון, הרגשתי שאמא תעשה בשבילי הכל. בכל גחמה או שיגעון, אמא שלי תישאר שלי, והיא תאהב אותי.
אבא תמיד לקח כמה צעדים אחורה. הוא השקיף בדאגה מהצד, כאילו בוחן את דרכי החתחתים שלי, מחכה להושיט יד לעזרה אם אמעד. לא הייתי רגיל לכך, אבל במהלך המחלה גיליתי את הוריי מחדש.
מחלה מדבקת
אני ואמי הגענו לבית החולים. המחלקה נראתה כמו בית ספר צבעוני. לצד כיתות לימוד היו שם גם חדרי שינה, מקלחת בכל חדר, לובי חמים עם המון פופים, דובוני אכפת לי וכריות פרוותיות. הרופש שם אמר שזו תהיה דרך ארוכה ולא פשוטה, אבל בסופה אקצור פרות של בריאות ושגשוג, ואפתח דף חדש עם עצמי.
היום הראשון היה סיוט, היו לי אינספור פלאשבקים מימי הפנימייה במגדל העמק. הכללים במחלקה הצבעונית היו נוקשים ואפרוריים, במיוחד במה שקשור לאוכל: אסור היה לאכול או לשתות בחדרים. אסור לצאת מהמחלקה. בשלושת השבועות הראשונים לא הולכים הביתה לחופשה. לא מתקלחים מתי שרוצים. מדווחים למדריך או המדריכה על כל צעד. אסור להיכנס לשירותים שעה אחרי הארוחה. אם נכנסים לשירותים בתוך אותה שעה, חייבים לספור בקול רם, על מנת שהמדריך ישמע שאתה אכן משתין או מחרבן ולא מקיא. חייבים לסיים את הארוחות בזמנים הקבועים בתקנון. מי שלא מסיים את הארוחה, גם אם מדובר על פיסת מלפפון, מקבל כ"עונש" משקה צמיגי בשם "אנשור פלוס" שמכיל אלפי קלוריות. בדיקה נעשית בחדרי השינה לעיתים קרובות, לוודא שלא מחביאים תרופות או מזון.
הכוונות של החוקים הללו ושל הצוות במקום הן ברורות וטובות. אבל אחת הבעיות המרכזיות היא שהפרעות אכילה הופכות להיות שם מחלה מדבקת. הרבה אנורקטיות פיתחו הפרעות אכילה נוספות בתוך המחלקה כמו בולמיה או אכילה כפייתית כי למדו מאחרות. חלקן הפכו לשמנמנות, חלקן סתם פוטמו במזון עד כדי כך שממש השמינו ועדיין נשארו עם דפוסי החולי והתלות במחלקה, הן פשוט החליפו תלות בתלות. מצד שני, המחלקה גם סיפקה שיחות עם פסיכולוג ותרפיה באמנות לעזור להן להתמודד.
על אף שאמי היתה איתי הרגשתי שם חנוק. פתאום ישבתי מול צלחת – כשמדריכה יוצקת לתוכה גוש של פירה וחתיכת שניצל, והייתי צריך לאכול אותה. פחדתי, אבל כולם סביבי היו בעייתיים, כולם היו בקטע שלי, אז הרגשתי שמותר לי ואכלתי. שנאתי את עצמי. אמא שמחה. היא חייכה כששמעה שאכלתי פירה וחצי שניצל, עיניה נצצו מדמעות אושר.
"הבטן שלי מנופחת", בכיתי.
"אבקש מהפסיכולוגית שתדבר איתך", המדריכה ניסתה להרגיע אותי.
"אני לא רוצה! אני לא נשאר כאן! אני אשמין, כל העבודה שלי תרד כאן לטימיון!", הטחתי בה.
אמא הבטיחה שהיא תהיה איתי וביום שאשתחרר תקנה לי מה שאבקש. "אבל אני לא רוצה! את לא מבינה?", צעקתי עליה. הלכתי ללובי, מולי דלקה הטלוויזיה . "ממש חלום חיי...", חשבתי בייאוש. "זה לא שווה את זה. אני רוצה להיות חופשי".