אמא שכנעה אותי לבוא איתה לאבחון אצל רופאה מומחית להפרעות אכילה בבית חולים רמב''ם. היא קבעה תור, ואני לעגתי לה: "את רוצה שמומחית תגדיר לך איזה סוג של היפופוטם אני? אפריקאי או סורי?".
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
פעם אמא הייתה נחרצת איתי, עכשיו, רק בגלל שדאגה לשלומי, היא נהגה בי בכפפות של משי והבליגה על העקיצות הארסיות ששלחתי לעברה מדי פעם.
לא הסכמתי לקבל ממנה שום סוג של אמפתיה. לא האמנתי בה. כעסתי שהרשתה לאחיה להסתובב בחופשיות לידנו הילדים, שנתנה לו לעשות עלינו בייביסיטר, שגיבתה אותו בשפע לגיטימציה. זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. נוספו לזה חוסר ההבנה שלה אותי בתקופה שלא סיפרתי לה על הסוד שלי, והמכות הרבות שחטפתי ממנה עם חובט שטיחים ומקל של מטאטא. אין לי אמונה בה, כך הבנתי בכאב ביני לבין עצמי.
"האנורקסיה היא רק שלי"
בשלב מסויים התברר לי שגם אחותי עושה על עצמה ניסויי הרעבה, וגם היא לא ממש אוכלת. נלחצתי. קשה לי להכיל את המצב של עצמי, אז עכשיו גם אותה?! ועוד עם כל המבטים המאשימים, כאילו שאני 'הדבקתי' אותה בדיאטה שלי.
"מה הבעיה שלך?", שאלתי אותה תוך כדי שאני מתפרץ אליה לחדר. "את מתחרה בי? את מקנאה?". היא נשבעה שאין לה מושג על מה אני מדבר והיא פשוט עושה דיאטה לכבוד מסיבת סוף השנה בכיתה. "תיזהרי ממני, זה התחום שלי, שמעת?".
המוח העייף שלי שידר אותות מצוקה 24 שעות בגלל ההרעבה, וזה בא לידי ביטוי בהתנהגויות מרושעות כמו זו.
הגיע יום הנסיעה לרופאה המומחית. גם אחותי הצטרפה אלינו לאבחון.
"מה היא קשורה?", שאלתי את אמא.
"מה איכפת לך? אני רוצה שהרופאה תבדוק גם אותה על הדרך", השיבה.
חיכינו בתור, שקלו אותנו ולקחו לנו בדיקות דם, ואז נכנסנו לחדר של הרופאה. היא ישבה מאחורי שולחן כתיבה רחב, לידה ישבה אחות מבית החולים. אמא חייכה ואמרה "אלה שני הילדים, הוא הבכור והיא הקטנה יותר".
האווירה בחדר הייתה מתוחה. "אתה יודע שאתה חולה?", פתחה הרופאה והביטה עליי.
"את יודעת שעבר זמנך?", עניתי לה בחוצפה שהדהימה והביכה את אמא ואחותי.
"אני מבקשת שאסי לא יתחצף לדוקטור", ביקשה האחות.
הרופאה לקחה נשימה ארוכה ואמרה: "תמשיך לצחוק וללעוג לכולם, אבל כדאי שתדע שהפרעת האכילה שלך עלולה להיות מחלה קטלנית. ואת זה אני אומרת גם לאמא שלך". היא עברה ממני ופנתה אל אמא במבט נוקב.
"החכמולוג שלך סובל מהפרעה שלה מיוחס אחוז התמותה הגבוה ביותר בבני נוער. קיימת הערכה לפיה כ-10% מהאנשים שחולים באנורקסיה ימותו בתוך 10 שנים. בקרב אנשים צעירים בגילאי 15-24, אנורקסיה היא גורם התמותה המוביל, ידעת את זה?".
"וגם את", כעת היא פנתה לאחותי. "את רוצה להביא ילדים לעולם? דעי לך שאם תמשיכי להרעיב את גופך, הוא לא יוכל להצליח לשאת תינוק".
"את מגזימה", התפרצתי שוב. "אנחנו עדיין לא בתת משקל, ייקח לי כמה חודשים לרדת עוד ועוד!".
בשלב הזה אמא התערבה בשיחה. "הוא גם לוקח כדורים משלשלים על כל דבר שהוא מכניס לפה!", היא הלשינה עליי.
"הבן שלך ממש חולה!", הזדעקה הרופאה. ''חייבים דחוף להאכיל אותך עם זונדה, אדוני הצעיר".
היא התחילה ממש לעלות לי על העצבים, אבל המשכתי להקשיב. "המוות באנורקסיה עלול להיות פתאומי ואינו קשור בהכרח בתת-משקל", הסבירה לי. "לרוב נגרמת התמותה מזיהומים, מאי-סדירות בקצב הלב או מחוסר איזון של המלחים והמינרלים בגוף. חלק מהחולים עלולים גם להתאבד. אתה אובדני? יש לך מחשבות טורדניות?".
קמתי בכעס מהכסא. "המחשבה היחידה שעוברת לי בראש כרגע זה איך לוקחים מכאן מונית הביתה. את פשוט נוכלת, איך את מעזה להפחיד ככה אנשים?". יצאתי וטרקתי אחרי את הדלת.
חזרנו הביתה במונית, אמא, אחותי ואני. שתקנו רוב הנסיעה. אמא הייתה נסערת, אולי התנחמה בכך שכעת היא לפחות יודעת לקרוא לילד בשמו. היום היא הבינה, הבן הגדול שלה אכן אנורקטי, ואיתו נסחפה גם הבת היחידה שלה.
האם זה צירוף מקרים אקראי?
בטור הקודם: כך האנורקסיה כמעט הרגה אותי
בטור הבא: עכשיו גם אחותי בעניין של אנורקסיה?