>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
ראינו את "למצוא את נמו" של וולט דיסני, סרט אנימציה על דג ליצן שמאבד באוקיינוס את בנו, נמו, ויוצא למסע בלתי מתפשר למצוא אותו. יצאתי מהקולנוע מלא השראה. בדרך עברנו ליד מרפאה וטרינרית, היה יום קיץ חם ונכנסנו לבקש כוס מים קרים. ראיתי שם גור קטן, לבן-ג'ינג'י, עם עין אחת ירוקה ועין אחת כחולה. התאהבתי. הווטרינר אמר שהוא מיועד לאימוץ ושאל אם אני רוצה אותו. "אני אשאל את ההורים", עניתי. תמיד אהבתי בעלי חיים וכלב היה פסגת חלומותיי.
אולי אמא הרגישה שאחרי כל הטלטלות זה משהו שיכול לעזור לי, אולי הייתי עצוב מדי באותה תקופה והיה קשה לסרב לי - אמא ענתה שהיא מוכנה שאקח את הכלב לתקופת ניסיון, ובהמשך, אחרי החופש הגדול, נראה אם ממשיכים.
קראתי לו נמו. קיוויתי שהוא ואני נהיה יחד לתמיד והוא יהיה לי לאי של נחמה, חום ושפיות.
עוד בערוץ בית ומשפחה:
- אב השנה: מעצב בכל יום לילדיו את שולחן ארוחת הבוקר
- לילדה הזו יש שבע אמהות
- צפו בתגובה המפתיעה של הילד לכך שאמו בהריון
התפילין יחזרו רק עם נמו
נמו היה כלב שובב וחכם, כמו כל גור בן ארבעה חודשים. הוא אהב לטייל ולחקור את העולם, ואני דאגתי לו מאוד ואהבתי אותו אהבת אמת. פיניתי מליבי גושים עצומים של קרח ומילאתי את הנפש שלי בחום ואהבה אותה הגשתי לכלבלב הקטן. הטיולים איתו הסבו לי אושר שאין לתאר. התחלתי לאכול בצורה סדירה והשתוללתי פחות בכמות המזון שנכנסה אל פי. ההליכה עם נמו הייתה בשבילי סוג של ספורט שהיה לי כיף לעשות.
ערב אחד, בסוף החופש הגדול, חזרתי הביתה ולא ראיתי את נמו במרפסת. שאלתי איפה הוא, ונאמר לי שאבא ביקש שהחיה הטמאה הזאת לא תיכנס יותר אלינו הביתה. חקרתי עוד קצת והבנתי שנמו עשה את צרכיו בבית ובסלון. ירדתי למטה, נמו היה בדשא עם אחי. "לא יכולת לנקות אחריו?", כעסתי על אחי.
עלינו הביתה, ניקיתי את מה שנמו עשה, הכנסתי אותו למרפסת וסגרתי את הדלת אחריו. פתאום מישהו השחיל לי דף מתחת לדלת ונקש שלוש נקישות. בפתק היה כתוב בכתב ידה העגול של אחותי:
"אסי
אבא קשר את נמו ולקח אותו.
אני מצטערת, בוא מהר"
לבשתי בגדים חזרה, נעלתי נעל אחת, את השנייה לא הספקתי מרוב לחץ והתרגשות, ועפתי למטה. טסתי כמו רוח למורד המדרגות, זינקתי מהבניין. מרחוק ראיתי את אבא, סוחב בחבל כלשהו את נמו. צעקתי כמו משוגע. "אבא! חכה! אבא! אל תיקח לי את נמו אבא!". הוא לא ענה לי. ראיתי את נמו נגרר אחריו, נעלם לי במורד הרחוב. כל הלילה חיפשתי אותו. אבא שלי לא היה מוכן לספר איפה הוא השליך אותו, למרות שהתחננתי. "הוא יחזור לבד אם צריך", אמר.
נגמר החופש הגדול והגיע היום הראשון ללימודים. הלכתי בחוסר חשק, לא נשארתי עד סוף היום. המשכתי לחפש את נמו. הפכתי כל סלע, שאלתי כל ילד בדרך, הרחבתי את החיפושים אל אזורי התעשייה ומהם אל המרחבים הפתוחים של השדות.
שעות רבות השקעתי בשיטוטים ללא מים וללא מזון. הוכחתי לעצמי שאני לא זקוק כל כך לאוכל. אני מחפש את נמו יום שלם ולא אוכל פירור. גם לא הייתה לי תאווה לזה. לפעמים הייתי חוזר הביתה וטורף איזה סיר של תבשיל כלשהו. אז, עדיין לא התגבשה בי אסטרטגיית דחיית הסיפוקים.
שגרת יומי החדשה הייתה כזאת: קם בשש בבוקר, מחפש את נמו בקרבת מדשאות, משם הולך לכמה שעות ללימודים בתיכון, אחר כך חותך לשכונות שליד ומסביב לבית מגוריי, מחפש את הכלב שנלקח ממני. אם עד עכשיו המצווה היחידה שעוד שמרתי הייתה להניח תפילין בכל יום, גם זה נפסק. אניח אותם בארון, חשבתי, ואחזור להניח אותם על ידיי כשנמו ישוב לחיי. הדאגה לשלומו תמיד נשארה בי. עד היום.
אני פרה שמנה ומכוערת
השנה ההיא - שבתחילתה רציתי להשקיע עצמי בלימודים ובמהלכה נאלצתי בעיקר לחפש את הכלב שלי ולהעמיד פנים של ילד חזק - עברה ביעף, התבזבזה חודש אחר חודש. לא שיפרתי את הציונים שלי. כל הכוונות הטובות ירדו לטמיון.
אחרי שהתלוננתי במשטרה, היו לי לא מעט שיחות עם אמא על נושא התקיפה המינית שעברתי. היא דווקא ביקשה לא פעם שאגש לטיפול פסיכולוגי: "אתה חייב לדבר על מה שקרה לך עם איש מקצוע, לעבד את הדברים. אני רוצה בטובתך. אם לא תוציא מתוכך את כל הפחדים שחווית ברגעים שזה קרה, זה עלול להזיק לך בעתיד".
"אני לא צריך את זה, אני הרופא והפסיכולוג של עצמי. שכחתי מהכל, אני חזק", כך הייתי עונה לה בכל פעם שהיא אמרה שזה עוד עלול להתפוצץ לי בפרצוף. "הלב הוא לא מחסן", אמרה לי לא פעם.
ערב ערב השכחתי את יגוני בכמויות בלתי נגמרות של מזון, מכל טוב המטבח המרוקאי. "אתה לא חושב שאתה מגזים בכמויות של האוכל?", אמא הייתה מעירה לי. "אל תדאגי, אם ארצה לעשות דיאטה, אני יכול", השבתי לה. "אני יכול אפילו להיות אנורקטי".
"בטח, רק אתה", אמא חייכה בחצי לעג-חצי צחוק.
חודש ניסן הגיע. בפסח ההוא אכלתי ואכלתי ללא הפסקה. הטבעתי את יגוני במזון מכל הבא ליד, והיו לא מעט מעדני חג מיוחדים מהם צרכתי עד אין סוף. העיקר לשכוח את הכאב, לסגור סביבי חומות של הגנה. בליל המימונה תכננתי חגיגת מתוקים ענקית. נכנסתי למקלחת ולבשתי את הג'ינס החדשים שקניתי לכבוד החג. זאת אומרת, ניסיתי ללבוש. מידה 54, אוהל לכל דבר, והמכנס לא נסגר.
גופי היה גדול בכל קנה מידה. "מה אני עושה עכשיו?", חשבתי בעודי חופן את שומני בשתי כפות ידיי. ובזיק שנייה אחת, הכל חזר אליי. אמא צדקה. הזיכרון המר ההוא הכה בי בעצמה. הכל צף מחדש, כאילו אני חי את זה שוב. לא אפרט מה קרה באותם רגעי אימה עם אחיה של אמי, הדחקתי המון פרטים מאז, אבל זכורה לי במיוחד החפינה של ידיו ואצבעותיו הדוחות שכלאו את אבריי. כל מה שקרה, התקיפה המשפילה, המגע המטונף של האיש הנאלח הזה והאצבעות שלו פתאום טיילו להם על גופי.
זה היכה בי, וזה היה חד וחי. אני פרה שמנה ומכוערת, שכל מה שהיא יודעת זה צער וכאב. "אפילו על הכלב שלך לא ידעת לשמור כישלון שכמוך, תמיד תהיה שמן!", שמעתי קול צורח מתוכי.
ואז עשיתי קאט. לא עוד. אין להתבייש בגופי הטמא והשמן, אין להתבזות יותר בגלל המראה החיצוני. מכאן אני מפסיק לאכול. לא אוכל היום, לא מחר ולא לעולם. לעולם. אני אהיה רזה וחתיך. כל כך רזה, עד שיום אחד פשוט אעלם מהעולם.
>> בטור הקודם: "לא ידעתי מה זו פדופיליה, אבל ידעתי שקרה לי משהו רע"
בטור הבא: החלטתי שאהיה רזה ואעשה הכל לשם כך