שירלי (שם בדוי) הייתה אחת הבנות הראשונות שהתיידדו איתי שם. "זה אשפוז שני שלי כאן'', סיפרה לי. "באשפוז הראשון התחלתי כאנורקטית ועכשיו אני גם בולמית. למדתי להקיא כאן במחלקה מבנות בולמיות שהכרתי באשפוז הקודם. אתה מקיא?".
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"לא, בחיים לא הקאתי", עניתי לה. "אני רק צם. לא יודע להקיא וגם לא רוצה לדעת. זה נראה לי מגעיל. את אוכלת ומקיאה?". שירלי היפה, שדמתה עד מאוד לג'ודי סוויטין (הילדה החמודה מהתכנית "צער גידול בנות"), חייכה אליי בעצב בעיני התכלת שלה והנהנה בראשה.
"באשפוז הראשון כאן לא ידעתי מה זה להקיא. הגעתי רזה כמוך, רזה ותמימה. ואז הרגשתי שמופעל עליי לחץ מטורף מהמחלקה ומההורים לאכול ולהבריא. זה הכניס אותי להיסטריה, עד שהבנתי מבנות כאן שאפשר גם לאכול ולהקיא. וזה מה שעשיתי. כשנגמר האשפוז שלי התחלתי לאכול בצורה מוגזמת, בין היתר חומרי גלם לא מעובדים כמו בצק, גושי בשר טחון, תירס קפוא, ואז הייתי מקיאה את הכל. זה הפך לתחביב, כמו תרפיה. אני דוחפת אצבע לגרון ו...".
"על מה אתם מדברים שם?", שאלה המדריכה ששוטטה בין הלובי לחדר היצירה.
"אסי שאל מה אני עושה כאן, אז אמרתי לו", מיהרה שירלי להסביר.
"אני מבקשת לא להסתודד, זה אסור על פי הנוהל", אמרה המדריכה תוך כדי שהיא עוקבת אחר הבעת פניי. "מה שיש לך לומר לו תאמרי בקול שכולנו נשמע".
"עוד לא רשמו לו תרופות"
בכל שעתיים התאספנו ליד חדר האוכל, לארוחה. כל אחד והתפריט שלו. כל מטופל לוקח מגש ומניח עליו אך ורק את מה שקבעו לו לאכול על פי דף הוראות. כשסיימנו ללקט את המזון, ישבנו במקום. אחת המדריכות הייתה ניגשת אלינו ומעיינת בתפריט, לראות שמה שכתוב בו תואם את אותה הארוחה. אחרי הבדיקה היא אישרה למטופל להתחיל בארוחה. מתחילת הארוחה היו למטופל בין 20 ל-45 דקות לסיים את מה שיש לו בצלחת.
בשולחן שלי ישבו שירלי, סתיו ודבורה. סתיו הייתה טיפוס שקט, היא לא תקשרה עם הסביבה. "היא כאן כבר בפעם השלישית ואין לה חברות במחלקה", סיפרה לי שירלי. "היא... פוצעת את עצמה, אובדנית. מסכנה". הבטתי בהלם בסתיו. ההבעה על פניה הייתה קפואה ונואשת. ריחמתי עליה, ויחד עם זאת פחדתי להגיע למצב שלה. שיערה השחור היה אסוף כלפי מעלה בקפידה והיא לבשה בגדים רחבים. תמיד היה לה בתפריט גבינה או גלידה, יותר מזה היא לא היתה מוכנה לאכול.
פתאום הבנתי שעם כל הרחמים והפחד, גם הערצתי אותה. מדי פעם הגנבתי אליה מבטים, ולהפתעתי, היא חייכה אליי. חיוך אטום וקצר, שנמחק אחרי שנייה וחצי.
"כולם פה מסוממות, כמה תרופות אתה לוקח?", שאלה אותי דבורה כבדרך אגב במהלך ארוחת עשר. "אני לוקח אקמול כשכואב לי הראש, זה נחשב?".
"נראה לי שעוד לא רשמו לו תרופות", קבעה שירלי. "רוצה ביסלי? אין לי כוח לאכול, אני שמנה ואתה במילא רזה".
"אסור להעביר מצלחת לצלחת!", אמרה לה דבורה.
"תראי איזה רזה הוא, מסכן. כמה זמן לא אכלת ביסלי?", שאלה.
"מלא זמן, כמה שנים", עניתי.
"תראה אבא, אני אוכל"
הארוחה הסתיימה. באותו יום היה ביקור הורים ואבא הגיע לבקר אותי עם אחיי הקטנים. "זה לא נראה כמו בית חולים, נחמד פה, העיקר שתבריא. תחזור אלינו בריא וחזק", הוא אמר. לפתע עברה על פנינו אחת מבנות המחלקה שסובלת מאכילה כפייתית. היא לבשה חולצת בטן צהובה שהבליטה החוצה כרס צמיגית. היא לא נראתה אנורקטית, להיפך, היא הייתה שמנמנה פלוס, עליזה וקופצנית. היא דילגה בהנאה בין הלובי למסדרון.
"מורן, את מוכנה להיות יותר בשקט? יש כאן ביקור הורים", העירה לה האחות.
"זאת נראית לי 'מהבולה' לגמרי", אמר אבא.
אמא נעצה בו מבט כועס, "עדיף שתתמקד בבן שלך".
"יש פה ילדות מפגרות או רק אנורקטים?", שאלה אחותי.
"אף אחת כאן לא מפגרת, והילדה שראיתם עומדת להשתחרר היא בסוף הטיפול, פשוט דוחפים לה מלא תרופות נגד דיכאון וחרדה", עניתי. "היא משמינה בגלל התרופות".
"אז גם אתה תהיה ככה בסוף הטיפול - שמנמן וקופצני?", שאלה אחותי ברצינות גמורה.
השפלתי מבט. דמעות ייאוש שוב צצו בעיניי. פתאום הדהד בי הפחד שאם אשאר כאן, אני עלול לצאת גם עם תוספת שומנים לא רצויה על גופי.
"אני לא רוצה להיות פה", אמרתי. "אבא, אם אתה אוהב אותי ואני חשוב לך, קח אותי מכאן".
אבא זז בחוסר נוחות, הביט עליי ואז על אמא. לפתע הוא התחיל לדמוע יחד איתי. "תישאר פה קצת, תבריא ותחזור", התייפח וחיבק אותי חזק.
"אבל הבנתי, הבנתי את הטעויות שלי. אני בריא, הנה, תראה", אמרתי לו, ולקחתי מידה של אחותי שקית עם עוגיות עבאדי והתחלתי לאכול אותן בביסים מהירים. "אתה רואה? אני אוכל. אני בריא!", אמרתי בפה עמוס עוגיות.
"אסור לך לאכול משהו שהוא לא בתפריט!", אמא נרעשה. אבל אני המשכתי בלעיסת העוגיות. "הם יכולים לקחת את התפריט הזה ולדחוף אותו את יודעת לאן!", אמרתי לה.
"לא להתחצף, תדבר יפה לאמא שלך", אמר אבא.
"בסדר, אבל עכשיו כשאתה רואה שאני אוכל, תיקח אותי מכאן?", הקשיתי עליו.
אבא הביט בי ואז באמא. ראיתי את הצער שבעיניו. "תיקח אותי מכאן אבא, בבקשה", חיבקתי אותו והתחלתי שוב לבכות. "קשה לי כאן, קשה לי כל כך".