>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
''לא אוכלים או שותים לפני השקילה והבדיקה נעשית ללא בגדים כדי לוודא שאכן המשקל שלך מדוייק ושאף אחת לא מחביאה אבנים בכיסים'', הסבירה לי שירלי באותו הבוקר. מי שיורדת במשקל נענשת בכך שאינה יוצאת ל"אפטר" הביתה בסוף השבוע.
נכנסתי בתורי ועליתי בחשש על המשקל. ליבי פעם בחזקה, המתח הקפיא את נשימתי. עצמתי עיניים חזק, העדפתי לא לראות אם עליתי. "כל הכבוד! עלית 1.4 ק"ג, זה יפה לשלושה ימים ראשונים!", אמרה האחות התורנית ששקלה אותי.
מה? קילו-ארבע-מאות בשלושה ימים? בא לי למות! "חבל שאמרת לי כמה עליתי", אמרתי לאחות ויצאתי מחדר השקילה.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם, שמעתי צעקות וקולות חבטה. "אני שמנה! אני לא רוצה להיות פה יותר! אני רוצה למות!", מישהי צרחה. יצאתי מהחדר, בלובי עמדה האחות של המחלקה מלווה בכמה מדריכים. סתיו עמדה שם וצעקה. היא השתגעה. גם היא עלתה באותו שבוע במשקל.
"תעזבו אותי! אני רוצה ללכת מפה! אני לא יכולה יותר!", צעקה לכל עבר. היא השתוללה, בכתה, קיללה ושרטה את עצמה. שמתי לב שלאורך כל הזרוע השמאלית שלה יש צלקות פתוחות מדממות. היא פגעה בעצמה ועכשיו הדם מטפטף על השטיח הצבעוני בלובי.
למרות שהייתה שברירית וקטנה, היא לא ויתרה והצוות נאלץ לקשור אותה ולהזריק לה חומר שטשטש אותה. בנות נוספות התעוררו מהמהומה וראיתי שחלקן בוכות. חזרתי לחדר ובדרך עברתי ליד חדרה של סתיו, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי אל החדר, על הקיר נכתב באותיות של דם: "סתיו השמנה".
לא שופטים אותי כאן
בבוקר כולם דיברו על מה שאירע אמש. סתיו נלקחה מהמחלקה ואף אחד לא ידע ממש לאן ומה יהיה איתה בהמשך. בארוחת הבוקר הכרזתי בפני חברותיי לשולחן שנמאס לי מהמקום הזה.
"לכולן נמאס, אבל בסוף כולן חוזרות לכאן. יש בנות שמתאהבות בצוות והן עושות הכל על מנת לדרדר את מצבן ולחזור, גם לך זה יקרה מתי שהוא", אמרה לי שירלי.
"ממש תסמונת שטוקהולם", מלמלתי.
דבורה צחקקה, "כן, משהו כזה".
"אני מרגישה כאן חופשיה", אמרה שירלי. "אף אחד לא שופט אותי פה והדאגה אליי כאן היא אמיתית, בלי שיהיו לי נקיפות מצפון על כך שאני ממררת את חייהם של הוריי ושהם דואגים לי כי יצאתי דפוקה. באשפוזים כאן אני מרגישה שאני אדם אחר, שלם יותר ועם יותר ביטחון עצמי. אני מרגישה יציבות כאן, המקום הזה מחזיק אותי שפויה".
"שירלי, אל תשכחי דבר אחד", אמרה דבורה. "נותנים לנו כאן מלא תרופות נוגדות חרדה, בגלל זה חלק מהבנות כאן אפתיות למצב ועושות כל מה שהצוות יאמר להן. יש כאן כאלה שממש נראות כמו זומביות".
"כי זה מה שטוב בשבילן", ענתה לה שירלי. "עדיף שיהיו במחלקה ויינצלו מאשר שיהיו בבית ויתדרדרו".
"רגע, אבל סמים לא מרפאים מחלות, הם יכולים רק לטשטש את הכאב. זה באמת הפיתרון לבעיות? להתמסטל כאן ולהקטין ראש?", שאלתי.
"כל אחת ומה שמתאים לה, אני מודה שאני מפחדת מעצמי ואני מעדיפה להיות כאן ומסוממת במקום להיות חולה בבית!", אמרה שירלי.
הארוחה הסתיימה ובתוכי נגמרה הסבלנות. לא יכולתי לסבול רגע נוסף אחד את החנק הזה. נדמה לי שמצבי השתפר, עליתי 1.4 ק"ג, הרגשתי ששילמתי את חובי ושכולם יקפצו. אני לא מתכוון לשבת כאן לתפוח ולהחזיר את כל המשקל העודף אל גופי השמן. חוץ מזה, שמתחילת הטיפול הכרזתי שאותי לא מטשטשים, אני רוצה להיות בפוקוס מלא ולא אקח ולו רבע כדור.
המשחק שלי פה נגמר
ניגשתי אל חדרו של מנהל המחלקה. אחת המדריכות שראתה אותי קראה לי מרחוק, "אסי, אתה אחרי ארוחה, אתה צריך להיות בהשגחה. תחזור ללובי מיד עם כולם!".
לא הקשבתי והמשכתי ללכת לכיוון חדרו של הפרופסור. "אסי, אני מדברת אלייך!", היא קראה.
"פאק יו!", קראתי מבלי להסתובב אליה, בעודי ממשיך ללכת. "אני מודיע למנהל שאני מתחפף מכאן עוד היום!".
נקשתי כמה נקישות ופתחתי את הדלת. בחדר ישב מנהל המחלקה עם הורים של ילדה שבאה להתאשפז. "אסי, אני לא פנוי כרגע, תחזור לקבוצה ואני אקרא לך", הוא אמר במבוכה ומלמל סליחה להורים המודאגים שישבו בחדרו. אבל הייתי חוצפן ולא ויתרתי.
"לא, פרופסור! אני חייב לומר לך משהו ולא אזוז מכאן: אני רוצה ללכת! אני רוצה לצאת מכאן!", אמרתי בקול נחרץ.
זוג ההורים שהיו כבר בסוף הפגישה אמרו שזה בסדר וקמו משם. הם יצאו מהחדר ואני נכנסתי והתיישבתי מולו.
"אסי,זו התנהגות ממש ברברית! איך אתה מתפרץ ככה לחדרי כשאני בפגישה? אני מבקש ממך לא לעשות את זה יותר, ועכשיו צא, אני עסוק, אקרא לך מאוחר יותר", הפציר.
לא זזתי מהכיסא. "אני מבטיח לא לעשות את זה שוב כי לא אצטרך, משום שאני רוצה להשתחרר מכאן ,עכשיו!".
הפרופסור כחכח בגרונו, קצת בהלם על היהירות שלי. "אסי, מצבך הגופני לא מאפשר לנו לשחרר אותך. אתה בתת משקל והסיכון גדול מדי".
כל חושיי התחדדו בשנייה, התאפקתי מלבכות וגייסתי מתוכי את כל האומץ והנחישות שיכולתי. "אם אתה לא משחרר אותי ברגע זה", אמרתי לו בקול שקט ואיטי, "אני מתקשר למשטרה ואומר שחטפת אותי, אז כדאי לך לחסוך את הפדיחות. בוא נסגור שאני לא רוצה להיות פה ותשחרר אותי! עכשיו!".
הפרופסור החוויר ואז האדים. שברתי את הכלים והוא הבין שהמשחק שלי כאן נגמר. "אני מאוד מאוכזב ממך אסי", הוא אמר. "אשחרר אותך, אבל לא ברכב פרטי כי זה מסוכן מדי. נזמין לך אמבולנס שייקח אותך לבית חולים ברזילי בעיר שלך, ומשם שהם יקחו את האחריות עליך. אני לא מוכן לקחת את זה עליי".
נשמתי לרווחה. "תודה פרופסור, שמחתי להכיר, אני ניגש לארוז".
הדרך בחזרה אל החדר נראתה לי פתאום שונה ומוארת. "איזה כיף", חשבתי, "אני יוצא לחופשי!".