>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"אם היית רואה את הילד שלך רץ לכביש, לא היית מנסה לעצור אותו מלהרוג את עצמו?", שאלה אותי. ובאמת, היה לי רצון עז להעלם. הנשמה שלי התייסרה מעצם נוכחותה בגוף הגשמי, אבל מה שיכול היה לרפא את הכאב זו אהבה. חום. הרגשת שייכות. על אלו יכולתי רק לחלום. הם נעדרו ממני. לא הרגשתי אהוב, חשתי נחשל, לא הייתי עטוף בחמימות. הוריי היו עסוקים כל אחד בענייניו. לא הרגשתי שייך, אלא נטע זר. חילוני במשפחה דתית.
התרופה הייתה צריכה להינתן לפני המכה, כמו חיסון שצריך לעשות מראש. אלו בעצם היו הנשיקות והחיבוקים שלא קיבלתי מהוריי. הייתי זקוק להם עד מוות, אבל הם התעכבו. רציתי להגיע אליהם, אבל איבדתי את הדרך.
אמא הביאה עדים טובים
כבר הגעתי לגיל 18 וחצי ולא הייתה אפשרות לאשפז אותי בכפייה, כי אני בגיר ודי צלול בדעתי, ומאוד חריף ומתוחכם במיוחד בשיחות עם רופאים, להם תמיד הקפדתי להראות ש"הכל בסדר איתי! תירגעו". אולם אמא מצאה דרך להגיע איתי לבית המשפט כדי לנסות להביא לכך שהשופט יתרשם ממני ויורה לאשפז אותי בכפייה כדי להציל את חיי.
אל הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נסענו הוריי ואני ברכב אחד. לא רציתי לבוא, אבל פחדתי שאם לא אופיע למשפט הם יספרו שם סיפורי מעשיות וככה לבטח יאשפזו אותי. האולם היה מלא יחסית, היו שם רופאים שאת כמה מהם הכרתי מבדיקות שעשו לי. "אמא דאגה להביא אחלה עדים", חשבתי.
השופטת חייכה אליי ושטחה את טענות הוריי נגדי. "אם לא תאכל יבוא שוטר זה אתם, כבוד השופטת?". הנוכחים באולם חייכו, אמא דווקא בכתה.
ואז קמתי אני ושאלתי כך את השופטת ואת יושבי האולם, בקול הכי גבוה שיכולתי לגייס: "נניח שיש אדם מאוד שמן והמצב הבריאותי שלו עומד לסכן את חייו. הוא עלול לחלות בסוכרת ובלחץ דם, ובהחלט צפוי לו גורל קשה. רק שלא בא לו להתאשפז - האם גם אז הוא יגיע עם הוריו לדיון בבית המשפט ויכריחו אותו להיכנס למחלקה להפרעות אכילה?".
"הוא צלול, לא מעורפל עד כדי כך כמו שכתוב לי כאן", ציינה השופטת ועלעלה בניירת שמולה. היא ביקשה ממני להמתין בחוץ. גזר הדין נקבע ולפיו אני שפוי וצלול במוחי ובנפשי, ללא מחשבות אובדניות, ולא מזיק לציבור. אין קייס לאשפז אותי בכפייה. ניצחתי את אמא בבית משפט.
מגפת דור האלפיים
למרות פסיקת השופטת, אמי לא הפסיקה לדרוש ממני להתאשפז. כבר שקלתי 45 קילו ומצבי הרפואי הדרדר. אולם חשבתי שהיא שוב מנסה להרחיק אותי ממנה, ונאטמתי אוטומטית לאופציה הזו. יום אחד היא התראיינה לתכנית "עושים צהריים" עם יעל דן בגלי צה"ל. היא דיברה בשם בדוי וסיפרה על בנה האנורקט שמסרב להתפנות לאשפוז, על חוסר האונים שלה מול מערכת בית המשפט שלא הסכימה לאשפזני בכפייה, על החיים לצד ילד שהולך ונגמר מול העיניים בלי יכולת אמיתית להגיש לו עזרה.
במחלקה המיוחדת קיבלה אותי אותה ד"ר ירוסלבסקי. היא גרמה לי ולאמי להבין שמצבי הולך ומחמיר ואם לא אכנס לאשפוז עכשיו, אהפוך לחולה אנורקסיה חסר תקנה ואשקע עוד יותר בתסמיני ''מגפת דור האלפיים'', כפי שכינתה זאת הדוקטור.
הבנתי על מה היא מדברת. ידעתי שזה סוחף אותי. זה הוביל את חיי באופן אוטומטי, כפייתי ומדורדר לתהום. צחקתי בפרצוף לאנשים שרק העזו לדבר איתי על אוכל. ננעלתי שעות בחדרי החשוך, מסרב לקבל כל יד מושטת לעזרה. הבית התחיל להיות על קוצים. הוריי התהלכו סביבי בדאגה נואשת, ואני, בגיל צבא, במקום להיות תלמיד ישיבה או חייל ולהביא להם נחת - הולך וקמל. נובל ונופל אל תוך תהומות ההרס של האנורקסיה.
הימים עברו והלחץ של הוריי גבר מיום ליום. הם רצו שאטפל בעצמי ושאכנס למסגרת שתציל אותי. הם החליטו להישאר איתי בבית ולהשגיח שאוכל תפריט מינימלי שהרכיבה עבורי דיאטנית. "עופו לי מהדרך, אני לא זקוק לכלבי שמירה שישגיחו אם אני אוכל או צם!", צרחתי. אמא נעלבה. אבא שתק ויצא מהבית לתפילת מנחה.
הרגשתי שאני והוריי עומדים זה מול זה בשתי גדות שונות, ובינינו הייתה תהום עמוקה ושחורה ללא תחתית. הרי אני הבן השמן והלא יוצלח שלהם ותמיד ביקשו ממני לעשות דיאטה ולרזות, והנה, בכוחות עצמי, לאחר צום ממושך של חודשים ארוכים הגעתי לתוצאה של רזון מטורף. אז פתאום הם מתערבים? פתאום לא מתאים להם שאני חובש את כתר ההצלחה אז הם באים לקחת לי אותו?
לא אכנע להם ולא אחדל. התחלתי את המסע בכוחות עצמי בלבד ואשלים אותו לבדי. החלטתי שאני לא צריך רופאים ומחלקות. זה עניין שלי עם עצמי ושילכו כולם לאלף עזאזל.