סופרגול, גוגוס, זבלונים, צמידי בנדז, מייטי בינס, פטשופ, מושי, גורמיטי, מונסונו, בקוגן, פוקימון, יוגי-הו, קלפי אנגרי בירדס, בייבליידס. השמות האלו מוכרים לכם? אם אתם הורים או סבים לילדים בגילאי 4 עד 12, סביר להניח שכן ושהם כבר גרמו לכם להוציא עליהם סכומי כסף נכבדים. למי שילדיו צעירים יותר, אסביר שמדובר בצעצועי או קלפי איסוף החביבים על ילדים משני המינים בגילאים הללו. האמת שחביבים זו מילה רכה מדי לתיאור ההתנהגות האוחזת בילדים המפצירים בהוריהם לרכוש עבורם פריטים אלו. יותר נכון לומר: אובססיה ונדנוד בלתי-נלאה.
צרכנות כפייתית
המפיצים משיקים סדרה חדשה של צעצועים מז'אנר זה כל כמה חודשים. הם נמכרים בכל חנות צעצועים, ציוד משרדי, ואפילו קיוסקים, ונתמכים בפרסום רחב למדי במדיות השונות. חלק מהאוספים הללו מבוססים על סדרות טלוויזיה או אפליקציות סלולריות, וחלקם פשוט צצים משום מקום. כל השקה גורמת לתחרות עזה בין הילדים – "לחבר שלי יש כבר 20 קלפים", "לחברה שלי יש דמויות חזקות/נדירות/אסים, ולי אין כמעט כלום", "אין לי במה לשחק ולעשות החלפות". התחרות הזאת באה לידי ביטוי בלחץ רב המופעל על ההורים לקנות עוד ועוד, וכך להרחיב את האוסף ולעלות בסולם החברתי.
משחקי האיסוף וה"החלפות" (במלעיל) היו כאן גם בתקופה שאנו היינו ילדים. אני זוכרת בבירור את אוספי המדבקות, ניירות מכתבים והמפיות שלי, ואחי כמובן אסף בולים, גולות ומטבעות. את האוספים הנוסטלגיים שלנו הגדלנו באופן טבעי ודי איטי, בעיקר על ידי איסוף וליקוט באירועים ומקומות שונים, ומדי פעם גם באמצעות רכישה. לעומת זאת, משחקי האיסוף של השנים האחרונות מתאפיינים בצרכנות כפייתית ומהירה, כיאה לתקופה.
אני חייבת להודות שהדמויות ברבים מן האוספים הללו הינן חמודות ביותר, מצחיקות ויצירתיות, וגם אני נהנית לגלות אותם יחד עם ילדיי. חלקם נמכרים במחיר שאינו נתפס כגבוה, כ-5 שקלים לחפיסה (המכילה מספר קלפים או 2-3 דמויות). הבעיה היא, שהיענות לבקשות כמעט יומיות מצד הילדים להגדלת האוספים, מתורגמת לחור גדול בכיס שלנו תוך זמן קצר, ולקיבוע הרגלי צריכה רעים.
הילד הופך לצרכן עצמאי
בתור הורים לילד בן 7, אני ובעלי הכרנו בשנים האחרונות את כל האוספים האלו כמעט, אך במקביל פיתחנו שיטות להתמודדות עם הבקשות הרבות להגדלתם וגיליתי שניתן להשתמש בהם כהזדמנות מצוינת לחינוך כלכלי לילדים. כך הסבירה לי ד"ר טלי תאני-הררי, מומחית להתנהגות צרכנים צעירים, מבית הספר למנהל עסקים במרכז האקדמי פרס: "הילד בגילאים אלה מתחיל להתנהג כצרכן עצמאי. הוא בוחר ומשלם על מוצרים מסוימים, ללא עזרת הוריו, בדרך-כלל בקרבת מקום המגורים. קניית פריטים לאוסף מהווה הזדמנות לילד לקנייה עצמאית שכזו ותורמת לתחושת העצמאות שלו ולתחושה שהוא יכול לקנות "כמו גדול"".
לפני שאפרט כיצד ניתן להשתמש באוספים לחינוך כלכלי, חשוב להבין גם את הסיבות להצלחתם. לדברי תאני-הררי, האוספים מהווים אלמנטים מוחשיים שמצליחים לתפוס את תשומת ליבו של הילד. החשיבה אודות המופשט קשה ומורכבת לילד בגילאים אלה וקל ונעים לו יותר לחשוב על המוחשי והקיים. סיבה נוספת וחשובה ביותר להצלחתם הינה האלמנט החברתי. בדרך כלל, הילדים מביאים את האוספים לבית הספר ומשחקים עם הקלפים או הדמויות בחברת ילדים נוספים. כיוון שלחברים יש תפקיד חשוב בגילאים אלה, ה"אוספים המקובלים" בכיתה או בקרב החברים הטובים מהווים מוקד לחיקוי ובסיס ליצירת תקשורת חברתית חשובה. ובהקשר זה, אלמנט המשחק הנלווה לאוספים אלה הינו עוד גורם להצלחה, ילדים בגילאים אלה נהנים מאוד מהמשחקים הללו ונמשכים לשעשוע שבדבר.
אז כיצד ניתן לתרגם את האוספים הללו לחינוך כלכלי נכון? קבלו 8 המלצות:
1. אל תמנעו מהילד את איסוף הלהיט התורן, אלא הסבירו לו שאתם מרשים זאת, אך במסגרת מספר כללים וחוקים.
2. החליטו עם הילד על תדירות הקנייה וגובה התקציב המוקדש לכל קנייה. לדוגמא, פעם בשבוע, ביום שישי, בתקציב של 5 שקלים. והכי חשוב: תעמדו במילה שלכם!
3. אם הילד מקבל דמי כיס, החליטו האם קניית פריטים מהאוסף תקוזז מדמי הכיס או שהיא בנוסף לכך.
4. הסבירו להם שאריזה גדולה היא לא בהכרח חסכונית. בחלק מהאוספים נמכרות מספר דמויות באריזה אחת, לעיתים בליווי אלמנטים נוספים, קופסאות אחסון או כדמויות נדירות ולפיכך יקרות יותר. הראו לילד כיצד לבצע חישוב של עלות פר דמות (סך העלות מתחלקת במספר הדמויות), והשוו לעלות של קניית כל דמות בנפרד. האם היא שווה, גבוהה או יקרה יותר?
קיימו איתו שיחה על כך – האם העלות הגבוהה יותר הינה מוצדקת לדעתו? מדוע? אם נפשו של הילד יוצאת לאריזה היקרה יותר, שמן הסתם גבוהה הרבה יותר מהתקציב השבועי, הסבירו לו שקנייתה תהיה במקום קניות של אריזות בודדות (או דמי כיס) בשבועות הקרובים, ועשו ביחד את החישוב בכמה שבועות מדובר.
5. לעיתים קרובות, המשווקים של מוצרי האיסוף תופרים שיתופי פעולה מסחריים עם חברות מוצרי צריכה, במטרה לקדם אחד את השני. הבעיה עם זה היא שפריטי האיסוף הנחשקים מתלווים לא פעם למוצר שאינו מוכר או אהוד במיוחד, שאינו בריא או יקר מאוד, ואז עלינו להתמודד עם בקשות מצד הילדים לקניית מוצרים לא רצויים אלו. העמדה שלי בעניין הינה חד-משמעית: לא קונים מוצר שלא היינו קונים באופן שוטף רק בגלל צעצועי האיסוף. יש להסביר לילדים שמדובר בעצם בטריק, ושמי שחכם באמת לא נותן שיעבדו עליו עם טריקים כאלו.
6. שמתי לב שבמשפחות רבות הסבים הם אלו שקונים את האוספים עבור הילדים. עליכם ההורים לעדכן את הסבים שיש לכם כללים בעניין, ושחשוב לשמור על הגבולות והחוקים שלכם ולא להיענות לכל בקשה מוגזמת של הנכדים.
7. לא משחקים במהלך השיעור! ילדים נוטים, כאמור, לקחת את פריטי האיסוף לבית הספר על מנת להראות לחברים, לשחק ולהחליף. אך אם הם יעשו זאת במהלך השיעורים, סביר מאוד שהמורים יחרימו אותם כי זה פשוט מפריע! לפיכך, חשוב מאוד להסביר לילדים שאם לוקחים את הקלפים לבית הספר, הם יוצאים מהתיק רק בהפסקות.
8. אוספים מהווים דרך מצוינת ללמד ילדים כיצד למיין, לסדר ולשמור על חפצים, במיוחד חפצים קטנים. אצלנו בבית למשל יש "מדף אוספים" והילדים כבר יודעים שכל אוסף נשמר בקופסא משלו במדף זה בלבד.
היצרנים והמפיצים לא יפסיקו לייצר ולשווק באגרסיביות את המשחקים הללו הנוגעים בצרכים מאוד חשופים של ילדים. לפיכך, מתפקידנו לנווט את הילדים בעולם המאוד מפתה הזה, מבלי שבעצמנו נאבד את הראש והרבה כסף.
הכותבת, דבי קצב, היא יועצת לתכנון כלכלי אישי ומומחית לכלכלת המשפחה