עת התגרשתי ונשכבתי על ספת הפסיכולוגית, קיבלתי הארה.
"תשאלי את עצמך נעם, מדוע את בוחרת לטוס להודו דווקא בחגים? האם את לא בורחת?", היא שאלה.
"אני בורחת! אני בורחת ביג טיים, זה בדיוק מה שזה, אבל משורש – ב.ח.ר. כי מי קבע שאני חייבת לעבור את מסכת החג האיומה הזאת דווקא בשנה הקשה בחיי? האם רשום באיזה ספר שבדיוק ברגע שבו איבדתי את בעלי מזה 13 שנה, כשאין לי שמץ של מושג בעצם מי אני ואיך לעזאזל אני מתפקדת לגמרי לבד – דווקא אז אני חייבת להיות ל'ראש ולא לזנב'? אם חלק מההחלמה שלי זה להיתקע בפקקים צפונה במשך שלוש שעות עם דודה נריה ולשמוע כמה זה נורא להיות גרושה בודדה בת 34, בלי ילדים, עבודה, או ביציות בטמפורה, אז סליחה, אבל אני מעדיפה להיסגר עם מירי רגב לערב קריוקי והעצמה גברית.
"אז עשי לי טובה", סיכמתי בפני גברת פסיכולוגית, "ושחררי אותי מהעול הזה. תני לי פעם אחת לעשות מה שאני רוצה ולא מה שכולם מצפים ממני, תני לי להקשיב לעצמי ולא לעצמך, כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. רצוי בתנועה מזרחה".
היא מיד הסכימה איתי ואמרה לי שזו הפעם הראשונה מזה שנתיים שאני קשובה לעצמי, כי כנראה כשאין בעל - אין הסחות. כך נסעתי בעקבות עצמי לחפש את עצמי אי שם בהודו. נסעתי אליי, למצוא את החלקים שלי שאבדו, כי כמו שאומר הפתגם הסיני הידוע "קודם תאהב את עצמך ואז זה ישתקף לך על הוול של הפייס".
אני קוגרית?
כמו כל סיפור אהבה מהסרטים, את אהובי פגשתי על ראש הר בהודו, שנייה וחצי מהבורא. הוא היה גבוה, יפה וחתיך הורס. סוג של אשטון קוצ'ר המזרחי. הבעיה היחידה הייתה שהוא לא הבחין בקיומי או יותר נכון חשב שאני בת זוגו של חברי הנאה והגיי, אתו הגעתי למקום שכוח האל, השופינג והשירותים הנורמליים הזה.
כמצופה מישראלי שזה עתה השתחרר מהצבא, אהובי בן ה-22 הלך לטפס על הר. כשחזר בכיפור, לצום ולכפר על זה, חברי הטוב, כמצופה מגיי תל אביבי, כבר המשיך למחוזות השופינג והציוויליזציה. אשטי (כבר מצאתי לו כינוי בשלב הזה) הבין שאין לו ברירה אלא להתייחס אליי. וכשזה קרה, בעודי עטופה באלף שכבות בגלל הקור החודר – הוא פתאום הבין שאנחנו נשמות טהורות ותאומות. על אף הגלבייה הוורודה ונעלי הספורט והצעיף על הראש שהשוו לי לוק של מתנחלת, ולמרות שהחלקתי, קבל עם ומוצ'ילרים, במדרגות העץ של הגסט האוס, ולמרות שאני גרושה, תל אביבית, אשכנזייה מתנשאת, חובבת שופינג וגייז, שמבוגרת ממנו ב-12 שנים, אחת שבאה מבית אתאיסטי, שמאלני, ציוני וציני. למרות ואולי דווקא בזכות כל אלה – התאהבנו.
אחרי שמצאו לי טייטל, הגיעו גם התגובות בהרחבה. "היא התחלקה על השכל"; "טוב, גם ככה היא לא מאוזנת, אחרי גירושין וזה"; "זה בטח רק טוי בוי וזה יעבור לה"; "הוא הרי לעולם לא יתחייב לה"; "הוא כזה חתיך, מה הוא עושה איתה?"; "היא בטח רוצה לגנוב לו זרע"; "מה, אין לו אמא?"; "מה יש לו לחפש עם בחורה בוגרת (בוגרת,who?)"; "אם את רוצה תינוק אז תעשי אחד!"
בינינו, גם אשטי ואני לא ידענו לאן יוביל הקשר אבל התאבדנו עליו. התאבדנו עליו, כי הלכנו אחרי הלב. בזמן שהוא המשיך לטייל בהודו, אני קיננתי בארץ, והאהבה בינינו רק הלכה והתעצמה. כדי שתמשיך לחיות, צריך היה לתת לה לגדול ועל הדרך לגדל עמוד שדרה, ולעלות את הסטנדרטים לגבי זוגיות, הכלה, הבנה, תשוקה ואהבה. כי לא חסרים מחזרים אבל אהבה תמיד חסרה בעולם.
אז "הקוגרית" הפנימית לא באמת קיימת אצלי, היא רק העטיפה החיצונית בה אנשים אוהבים להיתלות, על מנת להגניב לעצמם את שיחת אחר הצהרים, בשבת אצל חמותם. לי פשוט כיף לבלות את חיי, כבר שלוש שנים וחצי, עם אהבה צעירה, טהורה, עוצמתית, מלאת תשוקה וחיות שמחברת אותי לנשיות שאיבדתי. עם גבר אמיתי וכן, נקי משריטות העבר, שיודע מי הוא למרות גילו הצעיר ולכן בוגר מהרבה גברים בני 40 שעדיין מחפשים. הוא תרנגול גאה, אשטי שלי, שמאמין באהבה ובאלוהים, ומאז שנפגשנו – מסתבר שגם אני.
הכותבת היא מאמנת אישית, לזוגיות והעצמה.