יש לי חבר ויש לו שם אמיתי, אבל אני קוראת לו "אשטי" (מלשון אשטון קוצ'ר), אני גרושה תל אביבית כבר כמעט ארבע שנים ואשטי קצת יותר צעיר ממני.
בהתחלה האזובים מחו ואף הרימו גבה. כי מה לעזאזל יש לבחור צעיר לחפש אצל גרושה שגדולה ממנו ב-12 שנה? מה חסר לילד? מה? ומה לגרושה טרייה יש לחפש אצל בחור צעיר בתחילת דרכו? הרי לפרנס אותה הוא לא יכול, והוא בטוח לא בעניין של קשר רציני. "אז זה בטוח זמני", אמרו שוב אזובי הקיר. "היא בטוח זורמת", הם הוסיפו. "והוא? הוא רק מעוניין להשתעשע בעולם המבוגרים של התל אביבית הפרועה ובקרוב בטוח יימאס לו. הרי בשנייה שיתפוס פרגית צעירה ומתוחה יותר, הוא יחזור לסורו הגברי! והיא? היא מאה אחוז בעניין של לגנוב לו זרע צעיר וחטוב ולתקוע אותו עם חמישה ילדים. חושבת את עצמה מקסימום מדונה, יוצאת עם טוי בוי שצעיר ממנה בעשור – מה היא גבר?! והיא/הוא? בשנייה ששניהם יחזרו לחשוב מהשכל ויפסיקו ללכת בעקבות כוח המשיכה, הם יבינו שזה חסר סיכוי".
כך ניהלו החטטניים שיחות ארוכות בינם לבין עצמם, ובינתיים אשטי ואני כבר ארבע שנים חיים יחד בהרמוניה. מתישהוא בתוך הארבע שנים האלה, גם העולם מסביב עיכל ש"אשטי" הוא כאן פור גוד. אבל גם זה לא הניח את דעתם של הסובבים והם המשיכו להטריף בשאלות. "אבל רגע, מה הוא בכלל עושה? הוא לומד? הוא עובד? מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר? הוא מובטל? הוא נורמל? יש לו איזה מטרת על חלל? מה עם בית? ומה עם ילדים? אה, כבר יש לך אחד... את לא ילדה את יודעת!!"
"יודעת, יודעת!" עניתי לכל המודאגים שבמקום להתעסק בחיים שלהם, הכניסו את הראש שלהם עמוק עמוק לתוך שלי. ובמקום, למשל, שהשכנה ממול תברר אחת ולתמיד למה חזי בעלה, הלך לזרוק את הזבל וחזר רק כעבור שנתיים, היא בחרה להתעלק על חיי המוזרים. ומה כל כך מוזר בהם? אה, כן, יש לי חבר צעיר בן 25 שעוד לא סגור על החיים שלו. וואו, מטורף.
יש רק שאלה אחת שאף אחד לא שאל
אבל מה שלא עניתי, לא סיפק את אנשי הבלורית והסדר. אם הייתי עונה "סטודנט", היו משיבים בשאלה: "סטודנט למה? לגאוגרפיה? מה עושים אם זה?". אם הייתי מפרטת שהוא שוקל ללמוד משחק, בכלל הרגתי אותם. "שמרי נפשך! הוא פלייר!!". גם כששיתפתי שהוא מתעניין ביהדות, הם נבהלו - שלא יחזיר אותי בתשובה, השם ישמור.
רק כשאמרתי שאשטי שלי חובב היסטוריה מושבע ומתעניין בתהליכים מדיניים במזרח התיכון וחושב להיות בעתיד ראש העיר מהעיר בה נולד - האזובים נשמו לרווחה ושחררו את הוריד. כי הרי דבר ידוע הוא שסטודנטים להיסטוריה וראשי עיר עתידיים אינם בוגדים בנשותיהם. אפילו אם היא ממש זקנה מהם.
כל אדם שני שהיה לו קשר כלשהו אליי, הרגיש שמחובתו לחוות דעתו על חיי בפניי וכמובן אך ורק כי זה לטובתי. אבל הייתה שאלה אחת שאף אחד לא ממש טרח לשאול. "האם אנחנו אוהבים?". כמה בסיסי, הא?
כשניסיתי להסביר לאזובים המודאגים, שכנראה יש סיבה לכך שאני ואשטי נפגשנו וששום דבר לא קורה סתם, נתפסתי כהזויה. אחת שחיה ביקום מקביל ולא מחוברת למציאות. כי המציאות היא שלבחורה בגילי אין מה לחפש עם מישהו צעיר ונמרץ. הרי כבר מזמן עברתי את הגיל של לצאת למסיבות או סתם להרגיש נחשקת, והמציאות היא שבסוף אשאר עם לב שבור, אז למה בכלל לקחת סיכון? ובכלל, מה אני מחפשת לי ריגושים כשכבר מזמן הייתי צריכה להמליט שלישייה, להתביית ולטגן שניצלים במטבח. כדאי שאדע את מקומי, ושהמציאות היא שאנחנו באים מעולמות רחוקים שלעולם לא יפגשו.
אבל בעיניי (ואולי בעיניי בלבד), המציאות היא שלכל הדבר הזה שנקרא "חיים", ישנה מטרת על - והיא לחיות באהבה או לא לחיות בכלל. לא משנה בן כמה הוא, או מה הוא עושה, או מה הוא יעשה. אני מאמינה שעלינו לאהוב ללמוד וללמוד לאהוב, קודם כל את עצמנו ואז את האחר, אפילו אם הוא אזוב מקומי חטטן ומטרידן.
הכותבת היא מאמנת אישית, לזוגיות והעצמה. חפשו אותי בפייסבוק - Noam betser