על פי הסטטיסטיקות, כ- 60 אחוז מהגברים וכ- 30 אחוז מהנשים בגדו או יבגדו בבני זוגם לפחות פעם אחת בחייהם. יבגדו, אמרנו? סליחה, תיקון: יקיימו יחסים מחוץ לנישואים.
"בדיוק ככה, יחסים מחוץ לנישואים, למה להגיד בגידה'?", תוהה מאיה זילברמן, סקסולוגית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "הקונוטציה של המילה 'בגידה' היא שלילית וקיצונית מאוד, סופנית אפילו. אנשים שבגדו במדינותיהם מוצאים פעמים רבות להורג.
"לא מדובר רק במינוח לשוני, החוויה הרגשית של הצד הנבגד קשורה ישירות באופן שבו יפרש אותה. באנגלית, למשל, המונח cheating מדבר על רמאות, והוא אינו טעון כל כך. בארצות הברית ההתייחסות למערכות יחסים היא לא קיצונית כמו אצלנו, אולי משום שאנחנו חיים במדינה מאוד לא יציבה מבחינה ביטחונית, ולכן מצפים מהקשרים האישיים בחיינו לספק לנו ביטחון והגנה. יש לנו צורך לראות בנישואים מקום מבטחים, וכל איום עליהם נתפס כאיום קיומי".
דרוש: אמון הדדי
שאלה שכבר זכתה לאינספור תשובות אפשריות היא – האם יש לנישואים סיכוי אחרי גילוי של בגידה? ובכן, כן. "בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב לפני 15 שנה, היום בהחלט אפשר לשקם נישואים אחרי בגידה", חורצת זילברמן. "יותר מזה, במחקרים שנערכו לאחרונה בארצות הברית נמצא שאם הנישואים יציבים, בגידה יכולה אפילו לחזק אותם".
אם הזוגיות טובה ויציבה, למה שתתרחש בגידה מלכתחילה?
"ההנחה שבגידה היא סימפטום לבעיות בזוגיות היא מוטעית מיסודה, משום שהיא אינה קשורה בהכרח לקשר הזוגי אלא לתהליכים אינדיווידואליים שעובר כל אחד מבני הזוג. כל משבר אישי – אם בגלל גיל ואם מסיבות אחרות – עלול להוביל לבגידה. הסיבה לכך היא שאדם שנמצא בתהליך של שינוי כלשהו – גם שלילי וגם חיובי כמו קידום בעבודה, למשל – חש צורך בשליטה, והחלטה לנהל רומן בהחלט עונה על הצורך הזה. הבעיה היא שלרוב, הצד הנבגד חש שהבגידה מכוונת נגדו. אם הוא בשל ובעל בגרות נפשית, הוא יהיה מסוגל לקבל את העובדה שבן הזוג פעל מתוך חסר אישי ולא זוגי. הבנה כזאת מאפשרת את שיקום היחסים.
"כמובן שתלוי באיזה שלב הבגידה מתרחשת; דווקא בתחילת הנישואים יש יותר סיכוי לשקם את הקשר. בגידה שמתרחשת אחרי 20 שנות נישואים, בהחלט עלולה לסמן שהצד הבוגד מיצה את מערכת היחסים. בהקשר הזה חשוב לשאול מיהו האדם הבוגד ומהם ערכי המוסר שלו; מי שסבור שרומן מהצד מהווה פגיעה בקדושת הזוגיות – אם ייסחף לתוך מערכת יחסים מחוץ לנישואים, סביר להניח שהיא תהיה משמעותית מאוד ותעיד על סיום הנישואים".
מעבר לזה, מדגישה זילברמן, במגרש הזה אין בהכרח טובים ורעים; גם אדם שבגד ראוי להבנה. "לא שהצד הנבגד מתבקש לגייס אמפתיה לבן הזוג שמעד, אבל לפעמים רומן מהצד יכול להיות קריאה לעזרה", היא אומרת. "אדם שחווה מוות של הורה, למשל, יכול למצוא ביחסים מחוץ לנישואים פיצוי על האובדן. אחרי הכל, כשאנו מאבדים הורה אנו מתאבלים על כך שהוא לא הספיק למצות את חייו ולרוב מיד משליכים זאת על חיינו".
ויש גם בגידה שהיא רגשית בלבד.
לספר לצד הנבגד? ממש אין צורך
גברים תמיד בגדו בעיקר מתוך צורך פיזי, בעוד שרק עד לפני עשור, נשים השתמשו בבגידה ככרטיס יציאה מנישואים לא מספקים, כאשר רצו לעזוב את בן הזוג ונזקקו למקום מגורים או לתמיכה כלכלית. "אבל כיום ברור שנשים רבות בוגדות לצורך סקס בלבד", אומרת זילברמן. "כמו בכל תחומי החיים, גם בנושא הבגידות המגמה היא שוויון בין המינים, אם כי בפועל אנחנו עדיין רחוקים מכך; כאמור, גברים בוגדים פי שניים.
להבדיל ממי שמועד ומקיים יחסים מחוץ לנישואים כחלק מהתמודדות עם משבר, יש מי שמנהל חיים כפולים ממש. "במקרה של בוגד סדרתי, ההתייחסות תהיה לא ליחסי המין או לרומן עצמו, אלא לבן הזוג שזקוק לריגושים ולחיי שקר", אומרת זילברמן. "מדובר בבעיה רגשית שצריך לפתור, ורק אחר כך לבדוק את הרומן בהקשר של הזוגיות".
אבל לא משנה סוג הבגידה, הקושי הגדול הוא תמיד רגע החשיפה. אז לספר או לא לספר?
זילברמן: "אני לא חושבת שעל כל מעידה צריך לספר לבן הזוג. לפני הכל, כדאי לחשוב איך יגיב בן הזוג – אם אתה יודע שאתה נשוי לאישה שיום אחרי גילוי הבגידה כבר תרוץ לרבנות – למה לספר? תלוי גם מה היו הנסיבות – אם זה קרה עם המסאז'יסטית בתאילנד באקט של עשר דקות, בפירוש אין טעם לספר. לעומת זאת, כשיש חשש שבן הזוג ישמע על הבגידה ממקורות אחרים, בהחלט כדאי לשקול להתוודות כדי לצמצם את עוצמת הפגיעה".
אז מה, כולנו בוגדים פוטנציאליים?
"בתיאוריה, כן. נושא הבגידה נוגע בפילוסופיה קיומית של החיים. הרי כמעט כל נשוי טרי שואל את עצמו האם מרגע זה לא יחבוק יותר אף אחת אחרת? זהו, לא יהיו יותר פרפרים בבטן, לא תהיה התרגשות מאדם חדש? על פניו זה אולי נשמע לא אפשרי, אבל בסופו של דבר בגידה היא שקר, ומי שלא נוהג לשקר, יש סיכוי שגם לא יבגוד".
>>לאכול מהצד: נסלח או לא נשכח?
