כשהחברות הקטנות שלי שיחקו בחתונה, דמיינו איך תראה שמלת הכלה שלהן ופנטזו על החתן שיבוא על הסוס הלבן, אני הייתי עסוקה בלחיות את החיים שלי. כשהחברות הגדולות שלי תכננו את העלייה לחופה, טיילו בחוצות דיזנגוף בחיפוש אחר המלמלה המתאימה ותהו איך ייראה הקשר שלהן עם בח"לן אחרי היום הגדול, אני עדיין הייתי עסוקה בלחיות את החיים שלי. וככה נראים החיים שלי: שום חופה, שום שמלה לבנה ושום כוס שבורה, אבל הרבה אושר ואהבה ומשפחה.
לא רוצים להתחתן, רוצים להשתגע
אנחנו לא נשואים. אנחנו יחד כבר שבע שנים וחצי, מתוכם גרים יחד בערך חמש. אבל אנחנו לא נשואים. יש לנו כלבה אחת בת 8 שאנחנו מאוד אוהבים וילדה אחת בת שנה וחצי שאנחנו מאוד אוהבים. אבל אנחנו לא נשואים. אנחנו חיים ביחד, חולקים את משק הבית, את המטלות, החובות, האחריות והכיף. בלי להיות נשואים. וככה אני רוצה את זה.
לא נאלצתי להוציא הון כדי לעזור לצלם, חברת קייטרינג ודיג'יי לסגור את החודש, לא נפלתי לסחרור הקלאסי של כמה עולה מנה והאם נחזיר את ההוצאה. את עשרות אלפי הדולרים האלה לקחתי והשקעתי בחיים שלי, לא בטקסים, בפולחנים ובמה יגידו השכנים. אבל זה לא היה פשוט: החברה שבתוכה אני חיה אוהבת חתונות, אוהבת סופים שמחים וזוכרת רק את ה"הרי את מקודשת לי", ולא את ה"מגורשת מגורשת מגורשת".
החברה שבתוכה אני חיה שאלה אותי אלפי פעמים מתי אני מתחתנת, וכשהיא התייאשה, היא שאלה אותי אלפי פעמים למה אני לא מתחתנת. ואחרי שעניתי שוב ושוב, התחלתי לשאול את החברה בחזרה: למה אני צריכה להתחתן בעצם? לחברה היו כמה תשובות, ולי היה מה להגיד על כולן:
כי יש לך ילדה
זו הטענה המוצקה ביותר שאני מקבלת בעד חתונה לאלתר. "הילדה תהיה ממזרה", אומרים לי הצדיקים שלא מבינים דבר וחצי דבר בהלכה. אחרים מדברים את שפת הלחץ החברתי ומסבירים שהילדה תלך לגן, שם לכל הילדים יהיו הורים נשואים ורק ההורים שלה יהיו לא נשואים וזה נורא וזה איום וזה חמאס.
ויש גם את אלה שמספרים סיפור חוקתי על משמורת, ועל מי אחראי למי ומה יקרה אם ניפרד.
לגאונים האלה אני רק יכולה לענות כפי יכולתי שגם לו הייתי נוהגת לפי חוקי הדת, ילדה שהוריה אינם נשואים אינה נחשבת לממזרה; שהילדה שלי תהיה מספיק חכמה כדי להתמודד עם הילדים בגן שלה אם אי פעם האישיו הנון-אישיו הזה יעלה שם וכמובן, שאם אני ואביה אי פעם ניפרד, יש לנו מסמך חוקי שמסדיר את הפתרון שלנו למשמורת, כך שמהבחינה הזו, יהיה לא פשוט בין אם נהיה נשואים ובין אם לא.
לעומת זאת: הילדה שלי תראה זוגיות בריאה שהדברים היחידים שמחזיקים אותה הם אהבה ומחויבות ורצון הדדי, לא פיסת נייר וטקס דבילי שמכתיב את חיינו המשותפים.
הילדה שלי תלמד שלא כל המשפחות נראות בדיוק אותו הדבר ושאורח חיים הוא החלטה אישית. הילדה שלי תוכל להיות גאה שיש לה שני הורים אינדיווידואלים שחולקים אהבה, בית ומשפחה, אבל לא הרגישו חובה לדווח על כך לרשויות, והבחירה שלנו תאפשר גם לה לבחור אם להתחתן בעצמה בבוא היום.
כי חתונה זה כיף
על כך אני עונה, ובצער: חברים, החתונה שלכם לא היתה כיפית, ואני בטוחה שגם שלי לא תהיה. ההמון הרועש, האוכל העבש, המוזיקה הצווחת והרב המרוצה מעצמו שנכנס למטבח כדי לבדוק מהיכן יביא עוד בקשיש אחרת החתונה תבוטל - איכשהו, זה לא נשמע לי כמו חגיגה.
בנוסף, חלק לא קטן מחבריי הגיע למשברים קשים טרום החתונה, חלקם כמעט לא שרדו את החודשים הללו. באיזו טבעת להשקיע, האם עדיף תפוחי אדמה ברוזמרין או בפפריקה, וכמובן, רשימת אורחים ששני סטים של הורים רבים עליה, זו לא ההגדרה שלי לפאן.
לחתונה יש פוטנציאל להיות חגיגת אהבה נעימה, אבל לא כשהיא צריכה לכסות את עצמה, ולא כשהסיבה לעשות אותה היא כדי להיות מרכז העולם ליום שלם.
מצד שני: אצלי כל סיבה היא סיבה למסיבה. אנחנו חוגגים ימי הולדת, חגים, ימים יפים וימים גשומים, תואר ראשון ושני, קבלת עבודה, נסיעות לחו"ל והולדת ילדים. אני לא בטוחה שאני צריכה לבזבז את הכסף שלי על בר אקטיבי, אני מעדיפה לקנות לבת שלי אופניים.
כי תקבלו הנחה בארנונה
בשלב כלשהו נכנסה האגדה האורבנית הזו ללקסיקון המתחתנים הישראלי ונשארה שם. קרובי משפחה של האגדה הזו הם: "יסבסדו לכם את הגן של הילדה", "לא תצטרכי לשלם ביטוח לאומי" ושאר ירקות.
באמת? אתם מתחתנים כי זה משתלם כלכלית? אז לכל המתחתנים מטעמי מס אני רק רוצה לדווח: זה לא עובד ככה.
המדינה אכן נותנת הקלות כלשהן בנושאים מעטים מאוד למי שמתחתן לפני לגיל מסוים (צעיר בהרבה משלי, יש לציין). ההקלות הללו הן זעירות ובוודאי שלא מצדיקות חתונה בניגוד לעקרונות. בנוסף, במדינת ישראל, כל אדם עובד צריך לשלם מסים וביטוח לאומי, ולי יש כוונה לעבוד עד שלא אוכל לעבוד יותר.
ואגב: ההגדרה "ידועים בציבור" מוכרת היום גם ברשויות המס ומאפשרת לבני זוג שאינם נשואים ליהנות מהתנאים שזוכה להם זוג נשוי, לאחר שהם מוכיחים שהם מנהלים משק בית משותף. זה מתקדם ונאור, הרבה יותר מאלה שלא מפסיקים לשאול אותי למה אני לא מתחתנת.
כי זו הדרך היהודית
לא רק היהודית, חברים אכפתיים. זו הדרך הנוצרית והמוסלמית, הדרך הקונפורמיסטית והקונסרבטיבית, הדרך היחידה שמכירים אנשים שהולכים לאיבוד אם אין להם חוקים מסודרים שהם צריכים לדבוק בהם.
אם העובדה שאני לא נשואה הופכת אותי ללא יהודיה, שוין. באותה מידה זה הופך אותי לאינדבידואל שאינו משרת איש, לסובייקט שלא מחובר רק ל"בעל שלה", אלא יש לה הצדקה בזכות עצמה.
אם זה באותה הזדמנות חוסך ממני את הצורך לשמוע מרבנית משועממת על הדרך שבה עלי לגרום לבעלי לאושר, ולהתעסק בעוד מנהגים פגאניים אחרים, דייני.
אני גם שמחה לוותר על הטקס המבזה שבו הגבר שלי יעשה לי טובה ויגרש אותי מעליו, וזה כמובן, אם הוא יואיל שלא להשאיר אותי עגונה.
ואם כבר: יש הבדל בין השפלה ליהדות, או ככה לפחות אני מקווה. אבל בכל מה שקשור לחתונות בישראל אין שום הבדל בין השניים. ואל תדברו איתי על חתונה אזרחית, זה מה זה לא יהודי.
כי למה לא, בעצם
מי שאין לו טיעונים הגיוניים אחרים, תמיד יטען בפניי שכולם מתחתנים, ואני רק מנסה להיות שונה. "למה לא להתחתן?", הם שואלים בהתרסה. "מה יש לך נגד זה?". אני עונה שאני לא זקוקה לחתונה, שהיא תוספת מיותרת לחיים המוצלחים שלי גם כך, ושלא ברור מאליו שכולם צריכים להתחתן. אני עונה שאולי אני קצת שונה, אבל אין סיבה שכולנו נהיה דומים; שכל אחד יבחר מה שמתאים לו.
זה אולי מה שאני עונה, אבל מה שאני רוצה לענות באמת זה: "לא עניינכם". לא עניינכם למה אני לא מתחתנת, ותוציאו את האף שלכם מהמשפחה שלי ומההחלטות שלי. אני אישה, אני אוהבת, אני אמא, אני בת זוג. אני לא אשת איש, ותרדו ממני.