לא שאני טיפוס רגוע במיוחד גם ככה, אבל אם אתם רוצים לחמם אותי בשניות ממש, פשוט תשאלו: "בעלך עוזר לך בבית?" עוזר. לך. הנה, כבר אני מתחממת. כאילו - הלו אישה קטנה, הבית והילד כידוע על אחריותך - האם בן זוגך עושה לך טובה ומסכים לשטוף צלחת לפעמים?
אבל אותי לא מכרו לשייח סעודי בעבור עשרה גמלים ולכן אני מסבירה לכל מי ששואל: לא, הוא לא עוזר. הוא עושה. וזה לא רק עניין של סמנטיקה אלא של השקפת עולם; אף אחד לא עוזר לשני למלא את תפקידו כי אין הגדרת תפקידים, שנינו חולקים אחריות במידה שווה.
מעון מול העבודה? בבקשה לא
הנה בשורה שוודאי היתה משמחת אותי מאוד לו הייתי אחות אחראית בקופת חולים: צוות חדש מטעם נציבות המדינה יבדוק איך לשלב אמהות עובדות במגזר הציבורי, במשרות מלאות. היוזמה המאוד טריה הזאת נולדה על רקע העובדה המפתיעה – הרימל ממש נושר לי מרוב הלם - שלמרות שנשים מהוות 65 אחוז מכוח העבודה, את רובן המוחלט של המשרות הבכירות במשרדים הממשלתיים מאיישים גברים. גם אתם בשוק?
בכל אופן, ראש הרשות למעמד האישה בלשכת ראש הממשלה מרית דנון כבר משוכנעת שכאשר הרפורמה תצא לדרך, גם במגזר הפרטי ישמחו לאמץ אותה.
זה נשמע אופטימי כל כך, קידום נשים והכל, ולכן לרגע הייתי מבסוטה. עד שהתחלתי לקרוא את האותיות הקטנות, ואז כבר לא היה לי כל כך כיף.
מה תכלול הרפורמה? כרגע נבחנות האפשרויות האלה: להכריז על יום או יומיים בשבוע שבהם לא קובעים דיונים אחרי השעה ארבע, להקים מעונות לילדים בקרבת משרדי ממשלה ולהפעיל קייטנות וצהרונים לילדים במקומות העבודה.
ואני מנסה להבין: למה אני צריכה מעון מול העבודה שלי? עכשיו לפחות יש לי סידור עם השכנה והסבתא שמוציאות את הילד פעמיים בשבוע - מי יעזור לי אם ארשום אותו למעון מול המשרד – איש הסנדוויצ'ים?
שאלה שנייה: צהרון במקום העבודה? למה? לא בא לי ג'ימבורי ליד מכונת הקפה, אני מאוד מצטערת. ילדים שמסתובבים לעובדים בין הרגליים זה לא מהפכה, זה קטסטרופה שרק חפיסת אדוויל ביום תוכל לפתור.
דווקא יום בשבוע בלי דיונים אחרי ארבע נשמע לי מהמם, רק תסבירו לי למה מלכתחילה צריך לקבוע ישיבות בשעות אחר הצהריים? איפה אתם בבוקר – יוצאים לסידורים?
בואו נחסל כבר את מוסד הפגישות המאוחרות, מדובר הלא בסטרט אפ ישראלי מפוקפק שהיה צריך להיסגר מזמן; ישב לו איזה בוס על כורסת העור, הציץ בשעון ושאל את עצמו - מה אני צריך לעשות בשביל לא לקלח את הילדים הערב? אה, לזמן פגישה לשש. מקסים. מאז כולם בתחרות יומיומית מי יהיה האחרון שיכבה את הפלורסנט.
תכניסו את הגברים לתמונה
איכשהו, תמיד כשמדברים על קידום נשים, גם הפמיניסטיות הלוחמניות ביותר נשארות בגבולות הצרים של מועדוניות בחינם-פינות הנקה-אפליה מתקנת. טעות. איך עוד לא הבנתם שלא הנשים צריכות רפורמה, אלא הגברים? כי אם הם יעבדו פחות, אנחנו נתפנה לעבוד יותר.
לכן אני אומרת: רוצים להתחשב בי? תתחשבו בגבר שלי. תאפשרו לו לצאת לאסוף את הילד מהגן יותר מפעם בשבוע, פרגנו לו כשהוא מאחר לעבודה כי לקטן היה חיסון בבוקר. תנו לנו את הזכות לחלוק בינינו את ההורות לפי הצרכים שלנו ורק עשו טובה, אל תנסו לעזור לי. לא אוהבת כשעוזרים לי, זוכרים? אני רוצה שיתוף מלא.
ואז, כשהמעסיקים יפסיקו לראות באמהות הורה עיקרי וכולם – נשים וגברים – ייהנו מימי עבודה מקוצרים במהלך השבוע, הזכרים יפנימו מה שכל אמא עובדת לומדת מהר מאוד: שפה ושם אפשר לתקתק עבודה מהבית לפני שהילדים קמים, שטלפונים עדיף לעשות בדרך הביתה, שישיבה בת 20 דקות יעילה פי אלף משעה של פטפטת ושיש מיילים שיכולים לחכות לעשר בלילה.
ובאמת, גברים, למה לכם לפגוש את הילדים רק על לוח השעם במשרד אם אפשר להספיק גם לגדל אותם קצת אחרי הפרזנטציה? יאללה מהפכה.