"מותו בא לי פתע, ומאז הצער מעוות את נשמתי. חוסר הביטחון והחרדה בועטים במעי והפחד ששוב לא יכול להיות טוב חונק את גרוני ובמשך השנים אני מבינה שהמפסיד האמיתי בינינו. הוא זה שאני כל כך אוהבת, כי הוא לא ראה את הילד שלנו הולך לכיתה א' והוא לא היה שם ביום חתונתו ולא היה שם להתרגש ביחד איתי כשנולדה הנכדה שלנו. אני נשבעת, אין יום שעובר בלי שחשבתי עליו, אני זוכרת ומריחה אותו כאילו נפגשנו היום".
כך כותבת עמית אלדר על אהובה שנפל כשהיה בסך הכל בחור צעיר בן 25. 34 השנים שחלפו מאז בלעדיו, לא באמת הרחיקו אותו ממנה, ממחשבותיה, מזיכרונה. והיא לא לבדה. שלוש אלמנות כותבות לאהובן שנשאר צעיר. חלקן נישאו שוב והרחיבו את המשפחה שהייתה להן אז, כי לזרם החיים יש כוח סחף אדיר, וטוב שכך. הן נאלצו לקבור את מי שהיו שותפיהן לחיים, אבל האהבה שלהן אליהם עדיין חיה ופועמת בליבן.
"אוהבת אותך כמו פעם"
רמי כץ (1958-1990), יליד גבעתיים, היה מדריך בתנועת נוער כשאילה התאהבה בו לראשונה. כשהיה חייל, הזמין אותה להופעה של שלום חנוך בצוותא, ומאז היו יחד. בשנת 1980 נישאו וכעבור שנתיים נולד בנם הבכור, ניר. בשנת 1989 נולדה בתם חן. רמי היה איש מחשבים מחונן, שהתמחה במחשוב רפואי. ביום 17.7.1990 נפל רמי במילוי תפקידו בתאונת-אימונים רבת נפגעים בעת שירותו במילואים בבסיס צאלים בנגב. חן הייתה בת שנה ומספר חודשים, ולכן אינה זוכרת אותו. ניר, שאמר קדיש על אביו כשהיה רק בן 7 כבר לא כאן כדי לזכור. הוא נרצח באוגוסט 2009 בהתקפת הירי האכזרית במועדון הבר נוער בתל אביב.
מכתב לרמי (נכתב יום אחרי ליל הסדר, 2007)
רמי שלום,
עוד ליל סדר עבר, ואתה עדיין איננו. אני יושבת שם, אתמול בערב, אצל אחותך, מוקפת באנשים שאהבו אותך, עם אנשים שלא הכירו. דור חדש של ילדים נולד, חברים הצטרפו, אנחנו כולנו התבגרנו ב-17 שנים ואתה עדיין בן 32, עדיין איננו.
אני מסתכלת מסביב ורואה את אבא שלך, עצוב כל כך. מוקף אהבה ומשפחה, אבל בודד ועצוב. אני מסתכלת על אחותך, שדואגת לו באהבה רבה. אני יודעת שגם היא חושבת עליך, גם על אמא שלך.
הבן שלך כבר בן 24 עוד מעט. הלך בדרכך, איש מחשבים. אני יודעת כמה גאה היית לראות אותו לבוש מדים, משרת את המדינה שאהבת. גם הוא, כמוך, מתלהב מכל המצאה חדשה, מכל גילוי חדש, מיצירת תוכנה שתהיה טובה, יעילה, מתוחכמת. ממציא, כמוך, שיפורים. שמחה ועצב מתעוררים בי כשהוא מספר לי על ההמצאות החדשות שלו, בדיוק כמוך. אותו מבט של התלהבות בעיניים, אותה חשיבה יצירתית. תחושת ההחמצה, שלך ושלו, שלא זכיתם אף פעם לדבר על העולם המשותף הזה שלכם, מכה בי כל פעם מחדש.
הבת שלך בת 18. כן, התינוקת הקטנה מסיימת י"ב, מתגייסת עוד כמה חודשים לצבא. גם היא כמוך, רצה כל הזמן, להספיק, לחיות את החיים, ליהנות מהם. לומדת, מאמנת ילדות בהתעמלות, מטיילת, מבלה. אהבת אותה כל כך כשהייתה תינוקת, ואני בטוחה שגם עכשיו היית אוהב, מחבק, גאה בה מאוד.
את החלום שהיה לנו יחד, לגור בבית קטן עם גג אדום, לגדל בנחת את הילדים, הגשמתי עם מישהו אחר. אני בטוחה שהיית אוהב אותו. עוד ילדה נולדה לי אחרי שנהרגת. מירב קראנו לה, משחק עם האותיות של שמך. גם לאחותך נולדה עוד ילדה, רותם. אני מסתכלת על שתיהן, על חיים חדשים שבאו עם האבל והשכול, משחקות יחד, צוחקות, משתוללות, ומחפשות יחד את האפיקומן.
אני מסתכלת על השמים האפורים בחוץ, עצובים עכשיו, כמוני. נזכרת בך, בעיניים הכחולות, בחיוך המקסים, בחיבוק שלך, באהבה הגדולה שלך למשפחה שלנו, לעולם הזה, לחיים. אני נזכרת בחופשה האחרונה שלך בבית, במוצאי שבת, כשחזרת למילואים עם הפצע הענקי הזה ברגל. איש מחשבים שכבר לא רגיל לנעול נעלי צבא, כבר לא רגיל לרוץ על הגבעות בנגב. לבית חולים אתה צריך לנסוע, לא לצבא. הכנתי את החיילים שלי לתרגיל, ואני צריך להיות איתם שם, חייכת בנחת. מישהו צריך לעשות את העבודה, הוספת, מישהו צריך להגן על כל מה שיש לנו כאן, במדינה הזו, ואם צריך, אני עושה, המשכת בנחישות האופיינית, בידיעה פנימית ברורה של מה נכון לעשות. המילואים ליוו את חיינו לכל אורך הדרך, היו חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. החששות מהשירות בלבנון, בשטחים, ליוו אותי הרבה שנים. דווקא כשיצאת למילואים האלה, האחרונים, לא דאגתי. מה כבר יכול לקרות באימון?
פגז אחד הרג אותך יחד עם עוד ארבעה מחבריך, פצע עוד עשרה, ופגע בהרבה חברים ובני משפחה. פתאום הבנתי את הביטוי "חלל".
אתה איתנו בכל מקום, בלב, במחשבות, בחיוך הצוחק עם העיניים הכחולות של הילדים שלך, באלבום התמונות, אבל אתה עדיין איננו, ולעולם לא תשוב.
הרבה השתנה בעולם, הרבה השתנה אצלנו. דבר אחד נשאר ולעולם לא ישתנה: האהבה שלך לחיים דבקה בכולנו. לקחנו ממך נתח קטן של קלילות, של חיוך, של שמחה מעצם החיים. התחושה הזו של פשוט לחיות, לחיות פשוט, הולכת איתנו לכל אורך הדרך. האמונה הפנימית באהבת הארץ, בצורך של כל אחד לתרום, לעשות, לא רק לשבת ולקטר על כל מה שקורה, מלווה אותי עד היום.
אוהבת אותך כמו פעם,
אילה
עוד בערוץ בית ומשפחה:
הורים כותבים לילדיהם: "חבריך הקימו משפחות ורק אתה נשארת צעיר"
איך מסבירים לילדים על ימי הזיכרון?
איך עונים על שאלות בנושא?
"טס לשמיים ולא שב"
נתי אלדר (1955-1980) נולד באשקלון ועבר בהמשך למרכז. את עמית הכיר כשהיו שניהם תיכוניסטים בני 17 בגבעתיים. בצה"ל שירת נתי כטייס קרבי ועמית שירתה בגדנ"ע. באוגוסט 1978 נישאו השניים. כשנתי השתחרר מהשירות הסדיר עברו לגור ברמת גן עם תכניות ברורות לעתיד ותקוות גדולות. חודשיים לאחר שחרורו הוא נקרא לשירות מילואים. ב-15.1.1980 הוא נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הותיר אחריו את עמית ואת ניתאי שנולד שישה חודשים לאחר מותו.
זמן לא הופך למרחק / עמית אלדר
"לפני יותר מדור, בשמים כחולים ללא עננים, בתאונת דרכים אווירית - נפל והפך לתמונה. בבוקר מוקדם נסע עם הווספה שלו לשדה דב, משם ל"עציון", לימי קרב. נתי התעורר בבוקר כדי לעשות את שאהבה נפשו מכל ואת מה שהתאים לו באותו זמן. באותו בוקר השמים הכחולים לא חייכו אליו - הוא טס אל תוכם ולא שב.
ומאז. הוא ארוז מלוא קומתו בכיס פנימי קטן קרוב ללבי. ובאמת, אין יום שעובר בלי לחוש אותו. אני מנסה להיפרד ממנו, אבל משאירה אותו אתי. הוא צעיר וחתיך - אני כבר לא. אני לא יכולה להרפות ממנו, כי הוא כל מה שאין לי עוד. לפעמים זה מרגיע. אני יודעת בוודאות שהוא ימות רק אתי. השנים עוברות, ותרמיל הזיכרונות "עוקץ" ומכאיב. הכיס הפנימי משמיע את קולו, את דעתו, ואז הדמעות נוזלות, כאילו מת אתמול, מעיין הקושי לחשוב אותו לא פוסק מנבוע.
הצער שלי אנונימי, כבד ושקט - הוא כלוא בתוכי עד שאיני מסוגלת להישיר אליו מבט ולשוחח עמו. רק לאחרונה, אני יכולה קצת ובעדינות להתבונן אל האיש שלי ולראות מה באמת הוא - אנחנו - הפסדנו: את לידת בננו, את אהבתנו, את משפחותינו... את העתיד המשותף שלנו.
מותו בא לו פתע, באמצע המון דברים מרתקים שעשייתם רק החלה. כל כך פתע שלא נשאר ממנו דבר. אני רוצה להאמין שהוא לא הספיק לכאוב ולא להבין שהוא עוזב אותי ופתאום התרסק באוויר ולא היה.
נתי לא היה בחור שכתב שירי אהבה שאפשר להלחין ולהשמיע ברדיו, הוא לא צייר ציורים שאפשר לתלותם על הקיר, לא כתב ספרים ולא מאמרים. הוא היה בחור שקט ונעים, הוא היה איש "נקי" שאהב אותי את משפחתו ואת החתולים שלו. הוא אהב "לעשות שוק", לבשל, לכתוב לי מכתבים מרגיעים ולהקשיב למוזיקה. הוא אהב לצלם, לחלום, לצלול ולטייל. הוא לא היה איש של ריב ומדון ולא איש של קנאה וחשבונות. הוא היה הוא - "לב על רגליים", אדם בעל עקרונות ואתגרים. איש אמיץ שצפה לעצמו קריירה ביטחונית.
נתי השאיר אחריו את אישיותו, את טוב לבו ועקשנותו, את אהבותיו ולמזלי גם את הגנטיקה שלו. ספירלת החיים - הטוב והרע, העצוב והשמח, המזל וחוסר המזל, הבריאות והחולי, השתיקה והמלל הם הריטואל המלווה שלי, והוא נמצא שם ללא מילים. אני יודעת שמאותו בוקר שום דבר לא אותו הדבר.
יקירי, זמן לא הופך למרחק.
אני אוהבת אותך כל כך.
"שולחן החג ערוך, אבל ראש המשפחה חסר"
ואתה ישנו-איננו | דוריה קופמן
"ערב ראש השנה. שעת בוקר מוקדמת. אני עומדת במטבח עמלה על הכנת ארוחת הערב החגיגית וחושבת לעצמי אילו ריחות, ניחוחות וטעמים. השולחן יהיה ערוך, היין, הדבש והתפוח - הכל מתוק, אבל בכל זאת חסר. חסר האדם האהוב. חסר ראש המשפחה, חסר אהוב לבי. ככל שאנחנו מתאמצים שהכל יהיה מושלם - הקניות, ההכנות, האורחים, הילדים והנכדים - אתה במחשבותיי ובטוח במחשבותיהם של הילדים, וחי בתוך הסיפורים של החברים ובתמונות שהנכדים רואים. אתה ישנו אבל איננו.
כולם מתקשרים ומאחלים 'חג שמח ושנה טובה ושכל המשאלות יתגשמו'. אבל המשאלה שלי שתחזור איננה יכולה להגשים את עצמה, ואני אומרת לעצמי, מה את משלה את עצמך, הרי חלומות לא מתגשמים. ועוברת עוד שנה. בכל אופן אני מאחלת גם לך שתהיה שנה מתוקה היכן שאתה, ואולי אתה יכול להגשים איזשהו חלום.
למרות שעברו למעלה מעשרים שנה - הלב נשאר שבור, הכאב המסתתר תמיד מנסה להציץ החוצה, ואנחנו מנסים להדוף אותו פנימה ולהמשיך כרגיל ולאחות את השברים - אז לך, יקירי הישנו-איננו נשיקות ואהבה".
נכתב ביום 4.9.2013, ערב ראש השנה
המכתבים יצאו לאור בחוברת 'געגועים' של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שמפיק חוברת זו מדי שנה ביום הזיכרון. החוברת מאגדת בתוכה שירים ומכתבים פרי עטם של אלמנות ויתומי צה"ל המוצאים את הדרך היצירתית להביע את הכאב על האובדן ולהתמודד עמו. מטרתו של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל היא לקדם, לשקם ולהעניק בית חם ואוזן קשבת לאלמנות והיתומים אשר הקריבו את היקר להם מכל.