האם המונח "שמירת הסף האימהית" מוכר לכם? גם אם אתם לא מכירות ומכירים את המונח, את הביטוי שלו בפועל אתם ודאי מכירים. שמירת הסף האימהית היא התפיסה שיש לחלק מהאימהות לגבי האופן שבו הדברים צריכים להיעשות בבית. מכיוון שהן לא סומכות על בני הזוג שלהן (או מבוגרים אחרים) שיעשו את הדברים כמו שצריך, הן לא מאפשרות לאחרים להתקרב ועושות הכול, או כמעט הכול, בעצמן.

התופעה הזו, כמו תופעות חברתיות אחרות, משתנה לאורך השנים. בעבר הלא רחוק, נשים היו האחראיות הבלעדיות לגידול הילדים ותחזוקת הבית. רובן לא עבדו מחוץ לבית, וזו הייתה החלוקה בין בני הזוג: אתה עובד בחוץ ומרוויח כסף, אני עובדת בבית ולא מרוויחה כסף. חלק מהאימהות קיבלו את המצב, לזה הן נולדו פחות או יותר, זה מה שהן ראו מהאימהות סביבן, זו הייתה המציאות שלהן. הן באמת ידעו הכי טוב מעצם העובדה שהן אלו שעשו את עבודות הבית וגידול הילדים באופן בלעדי. התפיסה הרווחת לגבי גברים הייתה ש"אין להם את זה" בכל מה שנוגע לטיפול בילדים, בישול, כביסה, ניקיון וכדומה.

בעוד שבעשרות השנים האחרונות נעשו שינויים חברתיים ומשפטיים בכל מה שקשור לנשים בשוק העבודה, רק בשנים האחרונות מתפתח דיון שעוסק בחלקם של אבות בגידול ילדים ועבודות הבית. את עבודת הדוקטורט שלי במשפטים כתבתי על האתגרים שניצבים בפני אבות בכל הקשור לשילוב בין משפחה לבין עבודה. הדרישה לשינויים ולהגברת מעורבותם בבית של אבות מגיעה גם מאימהות, וגם מאבות שרוצים להיות הורים שונים מהאבות שלהם. רבים מהם מתארים "חסך אבא" שהרגישו כשהם היו ילדים, ולכן הם רוצים לעשות את התיקון באבהות שלהם. אולם חלק מהאבות שמנסים לקחת חלק נחסמים על ידי המנהל שלהם, הקולגות או בת הזוג. אם מדברים על בת הזוג אז זה נשמע בערך כך:

"למה אתה שם את החיתול ככה? זוז, אני אעשה את זה", "למה אתה מסדר את המדיח ככה? זוז, אני אעשה את זה", "לא קיפלת את החולצה טוב. זוז, אני אעשה את זה", או "אתה לא רואה שהוא בוכה? זוז, אני אטפל בו".

חלק מהאבות יזוזו הצידה ולא ינסו שוב. הנסיגה תעמיק עוד יותר את הפער בין יכולות הטיפול שלהם לבין היכולות של בנות הזוג שלהם. ככה זה בחיים: לומדים רק כשעושים. אם את לא מאפשרת לו לנסות, ולטעות, ולנסות שוב, הוא לא יידע איך לעשות, ואת תמשיכי לעשות הכול בעצמך. כדי לשחרר שליטה צריך לשחרר באמת, והמשמעות היא לזוז הצידה. עדיף לזוז למקום שבו את לא רואה או שומעת מה קורה, כי הפיתוי להתערב יהיה כבד מדי.

ניסיון צוברים רק דרך עשייה

כשהבת שלנו תמר הייתה בת שנה גרנו בקליפורניה. אני למדתי באוניברסיטה וערן עבד בחברת מחשבים. במהלך השבוע תמר הייתה שלושה ימים אצל מטפלת ובשאר הימים אני טיפלתי בה בבית. לקראת סוף התואר התחלתי לכתוב את התזה, גם בסופי שבוע. לפני שערן היה יוצא איתה לפארק או לכל פעילות אחרת הוא היה מבקש ממני להכין לו תיק עם כל הדברים שלה. הכנתי. לפעמים הוא היה חוזר ומביע טרוניה כלפיי על כך שלא שמתי מספיק חיתולים או מגבונים או פורמולה או בגדים, וזה גרם לי לחשוב שיצרתי דפוס לפיו אני מכינה לו את התיק, דבר שהוא בהחלט יכול לעשות בעצמו.

בשבת לאחר מכן כשהוא ביקש שאכין לו את התיק, אמרתי לו שיכין בעצמו כי הוא יודע היטב למה הוא זקוק. הוא היה מופתע, אבל אחרי כמה דקות הוא נערך למשימה. ראיתי אותו עושה חישובים של מספר החיתולים שהוא יצטרך, בגדים להחלפה, אוכל, מגבונים. אני מודה שזה היה לי קשה. אני הייתי מיומנת בהכנת תיק לתינוקת ולא הייתי בטוחה שהוא יזכור לקחת את כל מה שהיא צריכה. הרגשתי שאני אפילו מפקירה אותה, שאולי הוא יחתל אותה עם מפית והיא תאכל דשא. מגבונים? הצחקתם אותי. אבל גם ידעתי שזו השקעה לטווח ארוך.

כמו במקרים רבים, גם כאן המסקנה היא שכדי לעשות שינוי לטווח הארוך יש לשלם מחיר בטווח הקצר. החלטתי לסמוך עליו, ולסמוך על התהליך. ואכן, בפעמים הראשונות הוא היה חוזר ומספר לי שהוא נתקע בלי חיתול, אבל השיג חיתול מהורים שהיו לידו בפארק. בפעם אחרת היא צרחה מרעב באוטו והוא נאלץ לנסוע לסופר הקרוב לקנות לה פורמולה ולהאכיל אותה. זה לא היה נעים, אבל הוא הסתדר. מה שחשוב זה שהילדה חזרה בריאה ושלמה. וגם האבא.

עם הזמן הוא פיתח תושייה ומיומנות. בכל פעם שמשהו היה חסר בתיק הוא למד, ובפעם הבאה ארז טוב יותר. ידעתי שהוא ילמד, ידעתי גם שאני לא טובה ממנו בלארוז תיק, שגם אני נתקעתי בלי חיתולים ומגבונים בפעמים הראשונות שיצאתי איתה, וגם אני למדתי מההתנסות. ידעתי גם ששימור השליטה שלי הוא אנוכי במובן הזה שאני לא מאפשרת לו ללמוד, לטעות, לתקן, לפתח מיומנות. הדרך הזו הוכיחה את עצמה והוא כבר לא תלוי בי בכל מה שנוגע לענייני אריזות והכנות. גם היום, עם שני הילדים, אין הבדל בינינו מבחינת האחריות לארוז את התיקים לפני קמפינג, טיול, בריכה וכדומה. היה לי קשה לשחרר שליטה ואחריות בטווח הקצר, אבל זה כל כך משתלם לטווח הארוך.

קחי בחשבון שזה לא ייעשה כמו שאת רגילה, אבל זה ייעשה. טוב, לפחות חלק

נניח שבן הזוג שלך הכניס את הכלים למדיח, ונניח שהוא השאיר סיר אחד מלוכלך על הגז. במה תתמקדי? בכלים שהוכנסו למדיח או בסיר שלא הוכנס? אני מודה שבעבר, אחרי שערן היה מכניס את הכלים למדיח, מה שראיתי היה הסיר שהוא לא שטף ובזה התמקדתי. היום אני מתמקדת בעובדה שהכלים במדיח ולי נשאר רק סיר אחד לשטוף ולא כיור שלם. כדי לחזק את ההתנהגות שאני רוצה לעודד אני אומרת לו, "תודה שעשית כלים".

אני יודעת שזה יישמע מוזר לחלקכן, בבחינת "מה את מודה לו שהוא עשה מה שהוא צריך לעשות? מישהו מודה לך כשאת עושה כלים? או כביסה? או אוכל?" אז באופן מפתיע, או שלא, אחרי שאני התחלתי להודות לו, הוא התחיל גם להודות לי! כלומר לא רק שהוא שוטף כלים לעיתים קרובות יותר (מי לא אוהב לקבל מחמאות והוקרה?), אלא שהוא גם התחיל להודות לי על הפעמים שאני סידרתי את הבית ועשיתי כביסה.

מי שקוראת אותי עכשיו ופועלת בשיטה של הבעת ביקורת וחוסר שביעות רצון מכך שהוא לא עושה או לא עושה מספיק טוב, בטח כבר הבנת שהשיטה הזו לא עובדת. ביקורת לא גורמת למישהו לעשות, אלא להימנע. מכיוון שבני אדם רוצים להימנע מכאב, כל בן אדם בריא בנפשו יימנע מעשיית דברים שיכולים לגרום לו כאב, וקבלת ביקורת זה דבר לא נעים. בן זוגך אומר לעצמו, בשיחה פנימית שאולי הוא אפילו לא מודע אליה: "על כל מה שאני עושה יש לה הערות ותלונות. אם כך אני לא אעשה יותר".

לכן, כדי להוריד ממך עומס ולהיעזר, אין מנוס מלהרפות ולקבל את העובדה שהדברים לא ייעשו בדיוק כמו שרצית, אבל לפחות הם ייעשו. ועוד דבר, יש סיכוי שעם הזמן הוא ישתפר. מה שבטוח זה שכאשר את עושה הכול בעצמך הוא לא יוכל להשתפר. כמו שאי אפשר ללמוד שחיה בהתכתבות, כך גם אי-אפשר ללמוד איך לטפל, לבשל, להכניס למדיח או לנקות, רק על ידי צפייה או טלפתיה.

בכל בית המצב הוא כמובן שונה ולכן אם אתם מרוצים ממצב חלוקת האחריות ביניכם, הטור הזה לא רלוונטי עבורכם, שמחו בחלקכם. הטור הזה רלוונטי לזוגות שאחת/אחד מהם או שניהם לא מרוצה מחלוקת האחריות. יכול להיות שהתקופה הזו היא ההזדמנות שלכם לשנות אותה.

ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים בקבוצות ובקורסים דיגיטליים, ומנחת הפודקאסט ׳הורימובדים׳. בינואר 2020 יצא לאור ספרה "הורות: קומדיה של טעויות מלאה בכוונות טובות" שניתן לרכישה דרך האתר שלה.