מחלה קשה של אדם אהוב היא עת משבר עבור כל משפחה, וכשהמחלה מופיעה במקביל אצל שניים מבני אותה משפחה, המשבר הוא כמעט בלתי נתפס. במשפחת בורוויק האמריקנית, גילו במקביל האווי ולורל, בני זוג מניו יורק, שהם חולים בסרטן בדרגה 4. בתם ננסי בורוויק, צלמת, תיעדה את המסע הזוגי הלא צפוי והאכזרי הזה, וחשפה עולם של רוך ועוצמה, לצד קושי וכאב, השזורים בהמון אהבה.
"לא הכל היה מושלם ביחסים שלהם"
בני הזוג היו נשואים 34 שנים לפני שנדהמו לגלות, במקביל, את המחלה. אצל לורל היה זה סרטן השד שחזר בפעם השלישית, ואצל האווי, סרטן הלבלב. כך יצא שהזוג פצח יחד בטיפולי כימותרפיה, וננסי תיעדה את כל השלבים בדרך. היא הצטרפה אליהם בכל הטיולים אל הרופאים, בהם התחלפו בכל פעם בתפקידים, כאשר האחד נוהג והשני ישן במושב האחורי, תיעדה את כסאות ״שלה ושלו״ שחיכו להם בחדר הכימותרפיה, את הרגע בו גילח האווי באהבה את ראשה של אשתו לפני שנשר לה כל השיער, את הטיול לפלורידה שעשו בין סבבי טיפולים, ועוד המון רגעים פרטיים וייחודיים.
התמונה המשמעותית ביותר עבור ננסי מבחינה אישית היא זו בה נראים שני ההורים כשהם מלווים אותה בחתונתה באוקטובר האחרון. הצלמת הקדימה את יום כלולותיה בכשנה, לאחר שהרופאים של הוריה הבהירו לה שאין לה זמן לבזבז. באותו היום הציבה את המצלמה ותכנתה אותה לצלם בעצמה בפרקי זמן קבועים, כך שלא תפספס אף רגע. עצוב לספר שהזמן לא קפא כמו בתמונות של הבת, והאווי בורוויק נפטר בגיל 58 בתחילת החודש, והשאיר אחריו את אשתו האוהבת לורל, ושלושה ילדים. לזכרו, ועל מנת לאסוף כסף לחקר המחלה, יערך מרתון בברלין, והוקמה קרן מיוחדת לתרומות.
בורוויק, 30, התחילה את פרוייקט הצילום כבר בשנת 2009, כאשר סרטן השד של אמה חזר בפעם השניה. אז יצאו האם והבת למסע צילומי משותף של מאבק והחלמה. באותה התקופה למדה עוד ננסי צילום במרכז הצילום הבינלאומי בניו יורק, וזה היה פרוייקט הגמר שלה. ״אז גיליתי שהאפשרות לתעד את התהליך הפכה אותי לחלק ממנו״, היא מסבירה. ״זכיתי לבלות כך עוד זמן עם הורי, ובשום סיטואציה אחרת זה לא היה מתאפשר לי. כך חוויתי הכל לצידם. הבנתי דרך המצלמה, ועל פי התגובות שלהם לסרטן, שכנראה לא הכל היה שם מושלם ביחסים לפני כן, ושהסרטן גרם לבדק בית רציני, דרכו מערכת היחסים מאוד התחזקה והתעצמה. האתגר פה היה למצוא את האיזון בתפקידים בין צלמת לבת. היו סיטואציות ששמרתי לעצמי, ודברים שנותרו פרטיים. לפעמים היה קשה להניח את המצלמה, אבל אלה הוריי וגם חבריי, והיו רגעים בהם בחרתי להיות רק בתם".