י' בן ה-70 ו-ש' בת ה-67, זוג ותיק, הגיעו למשרדה של עורכת הדין של המשפחה, וגוללו בפניה את מאורעות החודשים האחרונים; י', שבריאותו החלה להתרופף בשנים האחרונות, רכש חלקת קבר משותפת עבורו ועבור אשתו. ש' נחרדה מהרעיון; היא העדיפה מתנה מעט פחות פרקטית ויותר, אהממ, מלאת חיים.
בניגוד לבעלה, היא דווקא הרגישה שהחיים רק מתחילים, ורצתה ליהנות מזמנה הפנוי ולהגשים את החלומות שהשאירה בצד לטובת גידול הילדים והעבודה. כפי שהוא לא שאל אותה כשרכש את המקום למנוחת עולמים - היא בחרה על דעת עצמה למכור את חלקת הקבר שלה, ויצאה לבזבז את הכסף על תענוגות העולם הזה.
י' נפגע עד עמקי נשמתו. "אם היא לא רוצה להישאר לצידי אחרי מותה, יפה שעה אחת קודם", אמר והחליט להתגרש. או אז עלתה הסוגיה מי מהם יישאר בבית: אותו בית שקנו בשעתו ב-120 לירות ואשר בו התגוררו יותר מארבעה עשורים. אם היו מוכרים אותו, לא היה נשאר בידיהם מספיק כסף כדי לקנות שני בתים נפרדים, על כן נפלה ההחלטה: בניית קיר שיחצה את ביתם לשניים.
הנשים רוצות לחגוג, הגברים רוצים לנמנם
הסיפור של הזוג הזה טומן בחובו את אחת הסוגיות המרכזיות שמובילות לגירושי זוגות בגיל השלישי; הגברים רוצים לנוח בעוד שהנשים מתחילות לחיות.
לדברי פרופ' סולי דרימן, פסיכולוג קליני מאוניברסיטת בן גוריון המתמחה בייעוץ ובחקר המשפחה, אחת הסיבות העיקריות לגירושים המאוחרים היא תופעת "הקן המתרוקן": "כשהילדים עוזבים את הבית והתפקוד המשפחתי אינו סובב עוד סביב הילדים, בני הזוג מוצאים את עצמם בתוך סיטואציה משפחתית שונה מזו משהורגלו לה", אומר פרופ' דרימן. "חלק גדול מהנשים מצפות מאוד לתקופה הזו שבה הן יכולות ללמוד ולהגשים את עצמן, אבל הבעל נמצא בדרך כלל בתהליך הפוך של האטה. המסלול המנוגד הזה והעובדה שבגיל זה בני הזוג נמצאים יותר יחד, יוצרים קונפליקטים המובילים למרירות וחרדה.
"וישנו גם 'הייאוש השקט': כאשר אחד מבני הזוג סחב את הקשר לאורך שנים למען אחדות המשפחה וטובת הילדים, הרי שלאחר עזיבתם את הבית מתעוררת תחושה שעכשיו כבר מותר לפרק את המסגרת".
האם כאשר מתגרשים בגיל מאוחר קיים סיכוי טוב יותר לשמור על קשר ידידותי?
"בטווח הארוך התשובה היא בהחלט כן; לאו דווקא בזכות הקשר בין בני הזוג כמו בשל העובדה שהם לא מוכנים לוותר על החברים והקהילה וכמובן שלא על המפגשים המשפחתיים. אין להם ברירה אלא ללמוד לשתף פעולה".
אבל איך נספר לנכדים?
החוויה הראשונית בגירושים בגיל הזהב מתבטאת בתחושה של חופש ועצמאות. במקרים רבים היא מתחלפת בחרטה, בשל אובדן חברות ארוכות שנים. אמנם לזוגות מבוגרים יש פחות נקיפות מצפון לגבי הפגיעה בסובבים אותם ובראשם הילדים שבגרו, אבל שינוי ההרגלים הוא דרמטי. לא כל אחד מסוגל לראות את עצמו מוותר על חייו הקודמים ומתחיל מחדש. גם אלה שבוחרים לעשות כך, נחשפים לקשיים שעלולים להוביל לפגיעה בביטחון העצמי ובדידות קיצונית.
למרות שבשנים האחרונות למדנו לקבל זוגות שמחליטים לפרק את החבילה, אנחנו עדיין מופתעים מגירושים בגיל הזהב, על אף שכיום ניתן לומר שמדובר בתופעה. "כיום, יותר מבעבר, ניתן למצוא זוגות רבים בגיל מבוגר שמחליטים להתגרש", אומר ד"ר אמנון בן-דרור, עורך דין מומחה לדיני משפחה. "לרוב מדובר בזוגות שנישאו בגיל צעיר ולא היו בשלים לחתונה ולבחירת בן זוג מתאים. בעבר, כשגירושים נתפסו כצעד מהפכני שפוגע בילדים, זוגות ביקשו להישאר יחד למרות הכל. כיום אנשים מעיזים לשאול את עצמם שאלות קשות, כמו למשל 'האם זהו האדם שאיתו אני רוצה להעביר את שארית חיי?'"
ומה עם ילדיהם הבוגרים של בני הזוג? "כשההורים מתגרשים, הילדים מושפעים מכך בכל מקרה, בלי קשר לגילם", טוען רם עמית, פסיכותרפיסט ומטפל משפחתי מוסמך. "מה שחשוב זה לא גיל הילדים, אלא כיצד בני הזוג מנהלים את גירושיהם; אם הם נלחמים זה בזה, כולם סובלים - גם הילדים וגם הנכדים. במקרים קיצוניים, קורה שאחד הצדדים מנסה לגייס את הנכדים לטובתו ומבקש מהם שלא לבקר את הצד השני, מה שיוצר אצלם חווית אשמה ואובדן.
"המסר הנכון שיש להעביר לנכדים הוא שלמרות שסבא וסבתא החליטו להיפרד, עדיין יש בליבם ובביתם מקום לנכדים. חשוב להדגיש שהעובדה שסבא וסבתא מתגרשים לא משליכה על שלמות התא המשפחתי, ושאבא ואמא ממשיכים לחיות יחד. בלי נדר, כמובן".
