אחרי שעזבתי את דירתי השכורה בתל אביב והוא עזב את הדירה ששכר לאחר גירושיו, עברנו לגור יחד בדירה שבחרנו שנינו. היתרונות מבחינתי היו ברורים. היה ברור לכולם שאנחנו כבר זוג, הבנות הבינו שאני כאן כדי להישאר והחל תהליך של התקרבות בינינו. בכל פעם שהן הגיעו - אני כבר נכחתי. בלילות הייתי הולכת לישון איתן ובבקרים תמיד התעוררנו יחד. הבגדים והנעליים שלי היו מסודרים בארון המשותף שחלקתי עם אביהן ולכאורה הייתי צריכה להרגיש תחושת שייכות בדירה שאותה אני בחרתי ובתוך זוגיות שבה רציתי להיות בה.
אלא שמהר מאוד גיליתי שזה דבר אחד לנסות להרגיש שייכת לתוך מערכת זוגית ודבר אחר לגמרי לנסות להרגיש שייכת לתוך משפחה. משפחה שיש לה קיום גם בלעדיי, שיש לה היסטוריה ושיש לה מחויבות וסדרי בוקר וערב, טקסי השכבה וטקסי התעוררות, טקסי בילויים עם חברים וטקסי משפחה. משפחה שיש לה לוח זמנים מאוד ברור ואפילו די קפדני. זה היה מאוד שונה ממה שהייתי רגילה לו בחיי.
הרגשתי שאני מתהלכת על ביצים בתוך הבית שלי בימים שהילדות שלו נמצאות. לא הייתי בטוחה מה מותר לי להגיד ואיך עליי לפנות אליהן. לעולם לא אשכח את הפעם ההיא כשאמרתי לבת הקטנה שהייתה אז בת 6, שהיא "פראיירית" כשלא רצתה לנסות לטעום משהו שמאוד רציתי שתטעם. אוי, איך שאני הסתבכתי. כמה שהיא בכתה ואיך מיהרה לספר לאימא שלה שאני קראתי לה פראיירית. תחושת התסכול ליוותה אותי שבועות אחר כך.
מצד אחד רציתי כל הזמן להעמיק את הקירבה והקשר ומצד שני רוב הזמן רציתי לברוח כי פחדתי שכדי להישאר אאלץ לייצר שינויים בבית שלא הייתי בטוחה אם מותר לי.
בכל סופ"ש שני הרגשתי אבודה לחלוטין
בשלב הזה כבר היה ברור שכדי להרגיש יותר מחוייבת לקשר, היה עליי לבנות לעצמי זהות שמחוברת לתפקידים שעשיתי בבית שלנו - במשפחה שלנו. למזלי היה לי בן זוג קשוב ובעיקר רגיש שקלט שהרבה מהקושי שלי היה קשור אליו
למעשה זו הייתה החלטה שלו לקבל כיצד החיים המשותפים שלנו ייראו. האם הוא רוצה לתת לי להיות חלק מההתנהלות שלהם או שהוא מדיר אותי? מה הם הגבולות שהוא רוצה לתת לי להיות מעורבת בחיים של בנותיו ובהשפעה שלי? אילו מקומות הוא שומר לעצמו ולזמן שהוא רק שלהם ובאופן כללי כמה הוא בוטח בי שאני טובה עבורן?
קצת היה קשה לצפות ממנו להצליח לקבל החלטות בסוגיות האלו כאשר מעל ראשי תמיד התנוסס המיתוס של "האם החורגת המרשעת מהאגדות" שמלווה נשים בתפקידי. מורכב להגדיר זהות סביב תפקיד שיש בו הרבה אי וודאות סביב מה נכון או לא נכון לעשות. מצד אחד מדובר בתפקיד שמחייב יכולות הוריות ו"דאגה לאחר" ומצד שני הוא לכאורה מתחרה, מעצם הקיום שלו, עם ההורה הביולוגי השני של הילד ועל כן לרוב או מתעלמים ממנו או מעדיפים לשנוא אותו.
אנחנו החלטנו להתנהל לפי מה שהיה נכון לנו כמשפחה ובית. אחרי שנתיים בקשר, היה לנו ברור שאני שותפה להתפתחות של הילדות לטוב ולרע. הייתי שותפה לדילמות שנוגעות לבריאותן כאשר היו חולות אצלנו, הייתי שותפה בדאגה להן, הייתי שותפה להרגיע את הבכי והייתי גם שותפה בכאבים הרגשיים שלהן. כך הרגשתי, כך התנהלתי וכך הגדרנו אותי. להתראות אימא חורגת, ושלום לך אימא שותפה.
בניית זהות היא בניית משמעות
עבורי, יש חשיבות גדולה לתהליך הזה של בניית הזהות להורות לא ביולוגית. זה בדיוק מה שעוזר לנו להמשיך להיות בנתינה. זה מה שעוזר לנו להרגיש טוב עם עצמנו. זהות היא התשובה לשאלה "מי אנחנו? ומה המשמעות שלנו עבור האנשים מסביבנו?"
הטיפים שלי לבניית זהות להורים לא ביולוגיים בפרק ב'
1. זהות לא נבנית ביום אחד. תנו לה להיבנות בהדרגתיות ותהיו קשובים לרגשות שלכם. אל תזייפו נתינה ועשייה.
2. בניגוד לזהויות אחרות שלנו זוהי זהות שלא ניתן לבנות אותה לבד. היא מחייבת דיאלוג תמידי עם בן/ת הזוג שלכם. בדקו שמה שאתם חושבים שאתם רוצים לעשות זה גם מה שהם רוצים שתעשו
3. אל תפחדו לתת הגדרות ושמות לתפקידים שלכם. 'אימא שותפה' זה לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו ביום יום אלא רק ביטוי שנתן הכרה ואישור למה שאני עושה.
בפעם הקודמת: איך נפלתי על גרוש +2?
*מיכל איסט אלון היא בעלת M.A בלימודי משפחה ודוקטורנטית בלימודי נשים, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב לייעוץ לזוגות ומשפחות פרק ב'. לדף הפייסבוק