לפני עשר שנים התגרשתי והחלטתי שבפרק ב' שלי אני לא מוכנה להתפשר על אהבה. בשיא המרץ והמוטיבציה ניגשתי לאתרי ההיכרויות במטרה למצוא את בחיר לבי. מלאת אופטימיות ועם רשימת אקסל מוגדרת היטב חשבתי לתומי שזו משימה שאצלח בה בקלות כמו עוד משימה של הכנת מצגת לאחד הסמינרים בעבודה, אולם המציאות הכתיבה אחרת.
הראשון היה מהנדס מאזור הצפון, רווק בגיל 33 שענה על רוב הקריטריונים. אבל היי, מה לי ולרווק? הרי אני אמא חד-הורית שמגדלת ילדה, מה הוא מבין בכלל את המשמעות של גידול ילדים? הפעם היחידה שהיה ער בשלוש בלילה היתה בשביל לשאול "ערה?" ולא כדי להרגיע בכי בגין כאבי אזניים. בכל זאת חרגתי מגיליון האקסל וניסיתי. היה משהו מושך בחופשיות הזו של מפגשים ספונטניים, ונשאבתי לנעורים שהביא איתו הרווק התורן, אולם טלפון מהשמרטפית בשתיים בלילה שמבשר על הקאות של בתי הקטנה, מיד הנחית אותי למציאות ולמחוייבות ההורית.
כשהוא הביא אותי לביתו, יותר נכון לבית הוריו, הבנתי ש"הילד בן ה-30" סירב להתנתק מחבל הטבור ועדיין חדרו חולק קיר משותף עם חדר השינה של הוריו. אז אמרתי יפה שלום לאמו שהסתובבה בכותונת לילה ואיפסנתי אותו בקופסת הזכרונות.
עם הזיכרון שלו, נוספה עמודה בטבלת האקסל: "אחד שלא גר בבית הוריו, אפילו לא ביחידת דיור!"
באותה תקופה, הגרוש שלי כבר מצא חברה אבל לא תיאר לעצמו שהיא ואני נהפוך לחברות טובות. בכל פעם שהם נפרדו (וזה קרה הרבה), נהגנו לחפש ביחד את מזלנו בעולם הסינגלס הכאוטי. יום אחד, אחרי מספר דייטים מוצלחים, החלטתי שאני מביאה את הבחור שעשה לי את זה לביקורת אצלה: אחד סטארטפיסט, נראה טוב ובעל אינטליגנציה רגשית. הם הביטו אחד על השני בתמיהה בזמן שהייתי עסוקה בחיסול כוס יין. "הכלבה שלך מוכרת לי, קוראים לה שולה, נכון?" הוא אמר לפתע לאקסית של הגרוש שלי, כלומר חברתי הטובה. מפה לשם, תהיתי מה הסיכויים הסיכויים שאח של הדייט שלך היה בן זוגה של החברה של הגרוש שלך במשך שש שנים?
"אני עייפה וקצת שתיתי, שנעלה?"
שמחה וצוהלת שכנראה אני בידיים טובות, נסענו לתל אביב כשאני בתוך תוכי כבר מתכננת את הלילה הנכסף עם הסטראטאפיסט. אז שתיתי והרבה. היה לי ברור שאשאר אצלו בחדרה. "אני עייפה וקצת שתיתי", חייכתי במרומז כשהגענו לביתו. "יש לי מגבונים במכונית, תוכלי להתרענן ולהמשיך בנסיעה", הוא אמר בשיא הרצינות ושלח אותי לדרכי. האגו שלי זעק לשמיים, איזו השפלה! לא ברור בדיוק איך ולמה, אבל הוא התקשר ביום למחרת ורצה לצאת לדייט נוסף. עוד הזוי.
"אין מה לעשות, ממשיכים הלאה", אמרתי לעצמי. ואז גיליתי שיש את ה'מצהירים' שהם הכי מסוכנים. "חוויתי ועכשיו אני מוכן לזוגיות. אם את לא רצינית, דפדפי לכרטיס הבא". אוי ה'מצהירים' שבטוחים בעצמם כל כך. הם מפתים אותך, עוטפים אותך, משקיעים, אפילו מצהירים שמצאו את אהבת חייהם ואת כל כולך שם עד שביום בהיר אחד, את מתקשרת והוא פשוט לא עונה. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. "מה עשיתי? אני אשמה, מה גרם לו להיעלם? אולי זו העקמת בגב שלי שצמחה לה כך פתאום בגיל 16?" הוא נעלם ואת נשארת עם כל השאלות הפתוחות ופגיעה גדולה בדימוי העצמי וכמה שיגידו, "זה לא את - זה הוא, כי יש לו אישיות גבולית", זה לא יעזור.
עובר זמן, נופלים וקמים ובינתיים, בין לבין, מגיע איזה 'לאב בוי' צעיר שמשקם את האגו ומחייה שוב את נפשך ובאמת נחמד לקחת הפוגה וקצת לשחק בעולם הקוגר עד שהווירוס מהאקסל שבנית, ייעלם. ואז מגיע הטייס, מלח הארץ, מנכ"ל חברה - הבחור הטוב מהשכונה שהכירו לך. אין מצב לפיספוס ואין מצב לסטוץ. הפעם, זה בטוח, את חושבת לעצמך. לאחר שבועיים והרבה כסף לבייביסיטרים ותמרונים אינסופיים כי כנראה שהוא שווה את זה, הוא מגיע לסוף שבוע אליך הביתה. הילדה אצל הגרוש ואת נהנית מסוף שבוע מושלם עם מלח הארץ. הוא מביא פרחים, אוכל בנימוס ועוזר לסדר, קום איל פו! וכעת, נותר רק לקצור את הפירות. וכאן, נשרט התקליט והמוסיקה הקלאסית מתחלפת במוסיקת רוק אלימה. דר' ג'קיל הופך למיסטר הייד. "רוצה אותו? רוצה אותו?" התנשף וזרק אותי באלימות על המיטה. אני לא בקטע 'קינקי' חבוב... איפה מלח הארץ שהבטיחו לי?"
פתאום זה היכה בי: אני אמא שנהנית מחיי רווקות סוערים
אחרי כל אלה, הבנתי שאהבה ואקסל לא ממש חברים טובים. יש כל כך הרבה חיתוכים ואפשרויות ואינסוף אפיונים. ואולי אפילו פספסתי כמה בחורים פוטנציאלים כי חיפשתי רק מתחת לפנס. זרקתי את האקסל והתייאשתי. לא קרה כלום, נמשיך עם הפנים קדימה כי האהבה נמצאת אי שם ואסור להתייאש ובינתיים, נבלה עם חברות. שוב בייביסיטר והרבה רגשי אשמה שאני כבר לא נמנית על אותן אימהות שיושבות בבית בצמוד לילדים שלהם אלא יותר אמא שנהנית מחיי רווקות סוערים.
לא מוותרת אבל מפסיקה לחפש אהבה. היא כבר תמצא אותי, אמרתי לעצמי. אז עליתי על מטוס ונסעתי לסוף שבוע בברצלונה. ודווקא שם, במרחק של 3,100 ק"מ מישראל, הכי רחוק מהמחשב והאקסל שלי - מצאתי את בעלי השני, לטיני ספרדי. מה שלימד אותי לא לוותר ולא להיכנע, מחיר ההחמצה כבד יותר מהפגיעה. האהבה קיימת גם אם היא רחוקה, החיים אינם גליון של אקסל ואין לדעת מתי היא תגיע ואיך.
*ורד רוזס דמאיו היא מחברת רב המכר "סופות יולי" (2 חלקים), המבוסס על סיפור אמיתי, מהז'אנר הרומנטי-אירוטי. כיום, נשואה בשנית ואמא לשלוש בנות.