אחרי שבע שנים (ממש) טובות, אורן ואני נפרדנו. רצף אינסופי של מריבות וויכוחים הוביל אותנו להחלטה הבלתי נמנעת הזאת. כשעשינו את זה, אני זוכרת שאורן אמר שהוא מקווה שיגיע יום שבו נוכל להיות חברים. חברים טובים. חברים ברמה של לעשות ארוחות שישי משותפות, של בילויים משותפים, של לספר אחד לשנייה הכול, אפילו על הדייטים שלנו. הבטתי בו וחשבתי שזו השטות הכי גדולה שיצאה מהפה שלו. לא רציתי בכלל להיות חברה שלו. רציתי לכעוס עליו לנצח ולא דמיינתי שיכולה להיות אפשרות אחרת לקשר בינינו. שבע שנים אחרי, ואורן הוא לא רק חבר טוב - הוא לגמרי משפחה. איך זה קרה לנו?
ההתחלה שלנו הייתה דווקא מאוד מבטיחה. נסעתי לבקר חברה שגרה בניו יורק וארבעה ימים לפני סוף הטיול, פגשתי את אורן בארוחת ערב משותפת עם חברים. זו הייתה לחלוטין אהבה ממבט ראשון. חזרנו ביחד ברכבת התחתית ואיפשהו, מעל גשר ברוקלין, ידענו שנינו שזה זה.
הוא מיהר לספר לכולם שהכיר את אשתו לעתיד ואני חזרתי לארץ מאוהבת עד הראש עם ידיעה ברורה שאני חוזרת אליו לניו יורק, לא משנה מה. וכך, בגיל 30 מצאתי את עצמי יוצאת להרפתקה הגדולה של החיים שלי. עזבתי את חיי הנוחים והמוכרים בארץ, עזבתי עבודה, עזבתי דירה, מכרתי את האוטו וטסתי לחיות אתו. אלו היו ארבע שנים מדהימות שבהן ייצרנו תא משפחתי קטן, אינטימי וחזק. היינו החברים, המשפחה ובעצם הכול האחד עבור השנייה.
אבל אז חזרנו לארץ ומשהו נסדק. פתאום העולם שלנו, שהיה רק שלנו במשך שנים, נעשה מורכב מעוד אנשים, חוץ מטלי ואורן. ההורים והמשפחה הרחבה נכנסו לתמונה ואיתם הוויכוחים של "למה שוב ארוחה אצל ההורים שלך? היינו אצלם שבוע שעבר". גם חיפושי העבודה שלי והניסיונות של אורן לפרוץ מחדש גרמו למריבות בלתי פוסקות. ואז רגע לפני שאלה נולדה, כשהייתי באמצע חודש תשיעי להריון, אבא שלי נפטר בפתאומיות. זה היה מוות שטלטל אותי ואת כל המשפחה, והסדק רק הלך והתרחב. אחר כך גם הגיעה המחלה הקשה שתקפה את אורן, והפכה אותו למשותק לכמה חודשים. הכל ביחד שבר לחלוטין את התא המשפחתי וגרמה לאורן לשבור את הכלים סופית ולעזוב.
מנשואה מאושרת לפרודה כועסת
מה שהכי כאב לי זה שידעתי כמה היינו טובים ביחד. היינו זוג מנצח, מהזוגות האלו שכשמסתכלים עליהם מהצד אומרים: "הם כל כך מתאימים, הם יהיו ביחד לנצח". אבל לא היינו רק תמונה טובה למתבוננים מהצד, אנחנו באמת היינו טובים ביחד. הייתה בינינו חברות גדולה, אהבה ענקית ובעיקר כבוד גדול שרכשנו אחד לשנייה. ופתאום זה כבר לא היה. כל החלומות שהיו לי והחיים המשפחתיים ששאפתי אליהם התפוגגו, ומצאתי את עצמי בגיל 37 הופכת מנשואה מאושרת לפרודה כועסת + ילדה בת שנתיים.
כעסתי מאוד על אורן והתמקדתי רק בלהיות אימא של אלה. רבנו הרבה ובעיקר על שטויות. כשלא רבנו, התקשורת בינינו הייתה סביב אלה וסביבה בלבד. הוראות הפעלה כמו "תבוא לאסוף אותה בארבע; יש לה היום חוג בלט; אל תשכח לתת לה את התרופה לשיעול". וזהו.
לשנינו היה ברור שאנחנו צריכים להיות הורים טובים לאלה. לא רצינו שהיא תראה או תשמע אותנו רבים ובטח שלא רצינו להשתמש בה ככלי למאבקים בינינו. אז שידרנו מולה "ביזנס אז יוז'ואל". מכיוון שהיא הייתה כל כך קטנה כשנפרדנו, זה היה נראה לה הגיוני שיש לה שני בתים שונים והורים שגרים בנפרד - היגיון שמסתדר לה עד היום, ואין לה שום עניין שנחזור להיות ביחד.
כך שכלפי חוץ נראינו יפה. גרושים טובים למראית עין: הסתדרנו בגזרת המשמורת המשותפת, התגמשנו בהחלפת הימים והסכמנו בנושאים רבים סביב החינוך של אלה. היינו מהזוגות שמסתכלים עליהם מהצד ואומרים "צריך גם לדעת ממי להתגרש". אבל הפעם זו הייתה פיקציה. לא ניהלנו שיחות על כלום למעט אלה, כאמור. התנהלנו בריבים והמון ניתוקי טלפון, ובעיקר המון המון אגו.
אני חושבת שאגו זו מילת המפתח כאן. פרידה זה דבר קשה ומכאיב שמעלה כל כך הרבה תחושות שליליות. גם אם נעשתה בהסכמה הדדית וגם אם זה הדבר הנכון לעשות. תחושת הכישלון, האכזבה ובעיקר הפחד מלהישאר לבד ולהתמודד עם הבדידות הפתאומית מייצרת כל כך הרבה אגו. אני לא אומרת שאגו לא חשוב, האגו שמר עליי ועזר לי לשרוד את התקופה הזאת, לגדל את אלה ולהמשיך בחיי. אבל מה זה אומר להמשיך בחיי? תפקדתי כמו מכונה. קמתי בבוקר, הלבשתי האכלתי טיפלתי, חיבקתי, עבדתי ואפילו ביליתי וצחקתי אבל הייתי מלאה בכעסים. במשך שלוש שנים מאז הגירושים, הסתובבתי עם בטן מלאה. שידרתי כאילו המשכתי בחיי אבל נאטמתי ונסגרתי והחלטתי שאני לא פותחת את הלב שוב. לא לאורן ולא לאף אחד אחר.
לא יכול להיות שכל זה נעלם
ואז, יום אחד כשסידרתי מסמכים ישנים, מצאתי מלא מכתבים שאני ואורן כתבנו אחד לשנייה כשגרנו בניו יורק. זה היה טרום עידן הפלאפונים החכמים, ההודעות והצ'אטים. היו שם ברכות ליום הולדת על כרטיסים מעוצבים, פתקי אהבה ומכתבים על דפי מחברת מתפוררת, הכל היה שם אל מול עיני. להפתעתי זה ריגש אותי מאוד, אבל לא העציב אותי. פתאום נזכרתי במי שהייתי פעם, בטלי שהייתה עם אורן ובכלל. נזכרתי בחברות המדהימה שלנו ובכבוד שרכשנו אחד לשנייה. אמרתי לעצמי שאולי האהבה הזוגית והרומנטית נגמרה, אבל מעבר להיותו האבא של הבת שלי, אורן הוא בן אדם שמאוד כיבדתי והערכתי, שהיה מצחיק אותי ושהיינו יכולים לדבר על הכול. לא יכול להיות שכל זה נעלם.
לאט לאט ועם המון סבלנות מצד שנינו, התחלנו לבנות קשר חדש. זו לא הייתה החלטה מודעת ולא מדוברת. לא פתחתי את זה מולו וגם לא החלטתי ש"מהיום אני מתנהגת אחרת". אבל משהו בי התרכך ומשהו בתקשורת שלנו השתנה. השיחות על הילדה הפכו לשיחות על עצמנו, על מה עובר עליי, ומה עובר עליו, ואיך אנחנו מרגישים. התחלתי לפתוח את לבי מחדש אל מול אורן לא ממקום של כאב ותסכול אלא ממקום של שיתוף והבנה, וזה עשה לי טוב.
פתאום הדייטים הכושלים שעברתי בשנים הראשונות שאחרי הפרידה הפכו לקשרים טיפה יותר משמעותיים. הבנתי שברגע ששחררתי את האגו החבול שלי משהו השתחרר לי אל מול העולם. ואז גם מצאתי את עצמי בקשר חדש שהרגשתי צורך לשתף את אורן. וכשנשבר לי הלב בפעם הראשונה, אורן היה הראשון שבאתי לבכות על כתפו.
היום אני מבינה שאותה אהבה גדולה ורומנטית שהייתה בינינו עברה תהליך של מטמורפוזה והפכה לאהבה חברית וחזקה. אם בעבר הייתי נזכרת בגעגועים נוסטלגיים לאהבה ולזוגיות שהייתה לנו, היום אני יודעת שהיא קיימת בצורה אחרת ואפילו טובה יותר. בצורה שמשאירה לי גם מקום לאהבות חדשות והתרגשויות חדשות מבלי להתרפק על העבר.
אז היום אנחנו חברים טובים. חברים ברמה של לעשות ארוחות שישי משותפות, של בילויים משותפים, של לספר אחד לשנייה הכול, אפילו על הדייטים שלנו. והכל אמיתי לא בפיקציה.
>> בפעם הקודמת: טלי שמר על המעבר מאנונימית לגורו לגירושים טובים