ניסוי בזוגיות: האישה שותקת, הבעל לא מבין למה

אומרים שהבעיה בין גברים לנשים היא שנשים תמיד מרגישות צורך לדבר על הכל, לשטוח את הבעיות, וגברים מעוניינים פחות להתעסק ויותר לשתוק. מחקר שהתפרסם החודש מצא שהצדק נמצא, כנראה, דווקא עם הגברים, ושפטפוטי יתר על רגשות ובעיות עלולים להוביל לחורבן הבית. לפי המחקר, שנערך באוניברסיטת מיזורי בארה"ב, גברים מוצאים את שיחות הנפש הארוכות כדבר מוזר, לא פרודוקטיבי לפתרון בעיות, ומאוד לא מושך, ודווקא מתוך כך נוצר פעמים רבות ריחוק בין בני הזוג.

שרון פארסונס, עיתונאית בריטית, נשואה, אם ופטפטנית לא קטנה, לקחה על עצמה משימה לבדוק את המחקר הזה הלכה למעשה, ויצאה לסמי-ויפאסנה כפויה. היא לא הודיעה לבעלה על התוכנית, ורשמה יומן מפורט של התנהלות העניינים, הנה הוא לפניכם. תנסו את זה בבית.

יום שני: מה עשיתי לא בסדר?

אנחנו נוסעים באוטו ואני שותקת. אחרי כמה זמן בעלי מסתובב ואומר: "את בסדר, יקירתי? את מאוד שקטה". מיד אחר כך הוא שואל: "טוב, מה עשיתי לא בסדר?".
ציפיתי לתגובה כזאת ממנו. כמו נשים רבות אני נוטה לרטון בשתיקה כשאני כועסת. על פי המדידה שלי, לוקח לגבר כתשע דקות על מנת להבין שמשהו מתרחש, אבל הפעם חשוב לי שיבין שאני לא שותקת מתוך זעם. "אני בסדר גמור!", אני אומרת בעליזות וטופחת לו על הברך. אני לא מספרת לו שבעצם אני עורכת ניסוי: מה יקרה אם אאמץ את דרכי התקשורת שלו? בנישואים שלנו אני המוחצנת והדברנית, והוא תמיד שקט יותר ומדוד. זה לא שאין לו דעות משלו, הוא פשוט לא רואה טעם בדיונים ארוכים. רבות מחברותי מתלוננות על גברים שתקנים שאינם מאריכים בדברים, לכן החלטתי לבדוק איך הוא ירגיש אם אני אתחיל להתנהג כמו גבר. אני לא אלחץ עליו שיספר לי על יום העבודה, מה עובר עליו או שיתעניין בשלומי. אני לא אהיה אחראית על השיחה כשאנחנו במחיצת אחרים. אני לא אנווט את ההחלטות והנושאים. עומד להיות שבוע מעניין. ושקט.

יום שלישי: את חולה? קיבלת מחזור?

"את חולה?", בעלי שואל ומביא לי תה למיטה. "לא אמרת הרבה כל הערב. את במחזור?". מעניין שמיד הוא משייך את ההתנהגות הלא מוכרת שלי ל"ענייני נשים". עוד יותר מעניין שהצלחנו לנהל שיחה טובה ועמוקה בנושא קדאפי, אותה הוא לא סופר. כשאני מזכירה לו את השיחה, הוא אומר: "כן, אבל את לא פטפטת". נעלבתי.

מאוחר יותר הוא יוצא לבירה עם חבר שעובר גירושים מכוערים. בדרך כלל הייתי מוצצת ממנו בכח כל פרט בתהליך מתיש, אבך הפעם אני שותקת. לתדהמתי לאחר שהוא מסיים לכתוב דו"ח לעבודה הוא מגיע בעצמו ונותן דו"ח מלא גם לי. זה אמנם דו"ח יבש ממה שאני אוהבת, אבל עדיין מדובר בהתפתחות מרגשת.

יום רביעי: ויתור ראשון שלי

הערב בעלי צריך לאכול ארוחת ערב עם לקוח חשוב, כזה שקשה לשוחח איתו מעבר לעסקים, ומבקש מאוד שאבוא לתמוך בו. פתאום היכולת שלי לפטפט נראית לו כנכס. אני תוהה אם אצליח לשמור על שתיקתי מול צרכיו של בעלי. אחרי עשרים דקות של שתיקה איומה אני לא יכולה יותר ושואלת את הבחור על התחביבים שלו. בעלי מביט בי, זורח בהקלה. כשאנחנו חוזרים הביתה הוא מחבק אותי ומודה לי. "את עשית את כל ההבדל", הוא אומר. אני כועסת על עצמי על שאני מתוכנתת ככה, לגרום לכולם להרגיש נינוחים.

יום חמישי: שיחה של גברים

אני נחושה לא לתת להחלקה של אתמול להרוס את הניסוי. לצערי, יש לי יום נוראי בעבודה, ספגתי אכזבה גדולה מעורכת ומתחשק לי לחלוק את זה עם בעלי. הוא תמיד אומר לי שאני מתמודדת עם בעיות באופן רגשי מדי, ולכן אני מנסה להציג בפניו את הדברים כמו גבר, ממרחק, בצורה שכלתנית, ולא מספרת שהעורכת העליבה אותי, בעיקר כי אנחנו מכירות שנים. התגובה של בעלי מיידית: הוא מעריך את הסיטואציה ומציע לי דרכי פעולה פרקטיות, ובעיקר אומר שאשאיר את היחסים האישיים מחוץ לתמונה. הוא אומר דברים חכמים ואני מרגישה מועצמת וכותבת מייל לעורכת.

יום שישי: מזל שיש חברות

עד שבעלי שב הביתה, אני וחברתי נעמי כבר פרקנו לגזרים את העורכת המעליבה ההיא ורצחנו את אופייה ביסודיות. זה משחרר ואני מרגישה יותר טוב. כשהוא מצטרף אלינו אני רואה שהוא נהנה מאוד להקשיב לנו מפטפטות. כנראה זה מפני שהוא לא נדרש להצטרף.

יום שבת: הוא בישל ארוחת ערב

בשבת אנחנו יוצאים להליכות, ואז בעלי מדבר יותר על מה שעובר עליו. הפעם, כשהוא מדבר, אני מנסה לא להפריע עם שאלות או תגובות ונותנת לו לדבר בשטף. אחר כך אני הולכת לקניות והוא שב הביתה. כשאני חוזרת אני מגלה להפתעתי שהוא התקין לי מדפים בחדר העבודה ובישל ארוחה. אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד מול הטלוויזיה עם בקבוק יין, ושוב הוא שואל: "את בסדר?". האני החדשה מבלבלת אותו. "את נראית מרוחקת", הוא אומר בעצבות.

יום ראשון: הווידוי

היום, תודה לאל, הוא היום האחרון בניסוי. התהליך מתיש אותי והוא לא טבעי לי. כשאני מתוודה, בעלי המום. "ממש דאגתי לך!", הוא אומר. "חשבתי שאני כבר לא עושה אותך מאושרת".

"הנחתי שתשמח שאני לא מפטפטת כמו תמיד", אני אומרת, והוא מודה שהתגעגע להתנהגות הרגילה שלי. "יכול להיות שזה בגלל שזאת התנהגות לא מוכרת", הוא מסייג, "וחוץ מזה, היה פה פשוט שקט באופן מוזר".

המסקנה שלי היא ששנינו משחקים את התפקידים, הנשי והגברי, אבל השבוע שמתי לב שיש לנו מה ללמוד אחד מהשני. אני הצלחתי לראות מצב בעבודה באופן לא רגשי ונתתי לבעלי יותר מרחב. הוא דיבר יותר, ושיתף אותי מרצונו. "שנינו נצטרך להשתנות קצת, אתה לא חושב?", אני מציעה, והוא אומר בחיוך: "כן, אבל בואי קודם נדבר על זה במשך שעה".

>> נשים משמינות אחרי החתונה, גברים אחרי הגירושים

• זוגיות
• יחסים
• נישואין
• רגשות