אני גרושה וטוב לי. עברו כמה שנים טובות עד שהייתי מסוגלת להגיד את המשפט הזה ובאמת להתכוון אליו ולהאמין לו, אבל היום אני לגמרי שם. מבחינתי להיות גרושה היום זה ליהנות מכל העולמות. אני גם אימא לילדה נפלאה שממלאת את עולמי באהבה גדולה, אבל שלושה ימים בשבוע - אני גם רווקה מאושרת שממלאת את עולמי בבילויים, הנאות, חופשות וזמן איכות שלי עם עצמי.
אני גם וגם וזה פשוט מושלם.
נכון שהייתה לי אהבה גדולה שהסתיימה והשאירה אותי עם כמה צלקות ושריטות שכנראה ילוו אותי עד סוף חיי. ונכון שחלום המשפחה עם שלושה ילדים, כלב וגינה נגוז לו. ולא אשקר אם לעתים רחוקות יש איזו תחושת בדידות שמכרסמת בתחתית הבטן, אבל למרות כל אלה אני יכולה לומר בפה מלא שטוב לי. באמת טוב לי.
התגרשנו כשאלה הייתה בת שנתיים. אני זוכרת את הלילה הראשון שהיא ישנה אצל אורן אחרי שהוא הסתדר על דירה וחיים משל עצמו. אלה הייתה אז בת שנתיים וחצי, ופתאום, אחרי חצי שנה שהיינו רק אני והיא בבית, 24/7, מצאתי את עצמי לבד. זה היה נורא מוזר, ונורא עצוב, ואפילו מפחיד. לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. הכול היה שקט, שקט מדי, והרגשתי כל כך לבד. הבית נראה לי גדול והחדר הוורדרד של אלה היה שומם ודומם. הסתובבתי בין החדרים, הדלקתי טלוויזיה רק בשביל שיהיה קצת רעש בבית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני זוכרת שפשוט ישבתי וחיכיתי שיעלה הבוקר כדי שהבדידות תחלוף.
ככה עברה לה תקופה ארוכה של לילות שקטים ועצובים של ציפייה לבוקר שיאיר. ישבתי בבית, ראיתי טלוויזיה, קראתי ספרים וניסיתי להתחבר לשקט וליהנות אבל לא הצלחתי. גם כשיצאתי עם חברות, הכול היה נראה לי סתמי. לא הצלחתי להתחבר אל עצמי ולראות בי את טלי האישה. אלה הייתה חסרה לי כל הזמן והרגשתי שהזהות שלי, שהייתה מורכבת באותה תקופה מלהיות אימא של אלה, הולכת ונעלמת. מי אני? אם אני אימא של מישהי, אז איפה היא עכשיו? איך זה יכול להיות שאני לא משכיבה אותה לישון ולא מעירה אותה בבוקר?
ככל שחלף הזמן הבנתי שההתנזרות שלקחתי על עצמי מזיקה, לא רק לי אלא גם לבתי. ההתנזרות הזאת מהנאות החיים, מסתם לצאת עם חברות או לדייטים. אפילו לשבת בבית וליהנות מהשקט והלבד כבר לא הייתי מסוגלת. אבל פתאום הבנתי שהעובדה שאני מסוגלת ליהנות בלעדי בתי לא הופכת אותי לאמא פחות טובה. נהפוך הוא. גיליתי שככל שאני ממלאת את החיים שלי בדברים נוספים, מלבד להיות אמא של אלה, כך אני הופכת להיות מאושרת יותר וטובה יותר – כאישה, כאמא, כבן אדם.
השנים לימדו אותי לשלב בין השניים: גם להיות אמא מסורה ואוהבת, וגם לחיות כאישה מאושרת, נחשקת, עם המון עיסוקים ותחומי עניין שאינם קשורים לבתי. להפתעתי זה הולך מצוין ביחד. ה"גם וגם" הזה.
היום כבר אין לי רגשות אשם
היום אני שומרת בקנאות על השלושה ימים שלי עם עצמי. שלושה ימים שבהם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה ועם מי שאני רוצה. כבר אין לי רגשות אשמה ויודעים מה? אני לא ממש מתגעגעת. כיף לי שיש לי שלושה ימים בשבוע בהם אני לא אימא, אני רק טלי.
בימים האלה, אני נפגשת עם חברות שלי – חלקן רווקות שצעירות ממני בכמעט עשור. אנחנו יוצאות ומבלות וצוחקות ומתנהגות כמו שבנות מתנהגות כשהן נפגשות יחד. אני גם נוסעת לחופשות כשאני רוצה. אמנם מדובר בגיחות קטנות של כמה ימים, אבל אין צורך לשבור את הראש מי יישאר עם הילדה. לשמחתי, יש לה אבא מסור שנהנה לבלות איתה כמה ימים בזמן שאני מבלה לי.
וכל הערבים שלי עם עצמי לבד, שכל כך הפחידו אותי בהתחלה? אלה הפכו להיות רגעים מאושרים. אני מתענגת להיות עם עצמי, להעביר ערב שקט בבית מול הסדרות המטופשות שלי בלי שיציקו לי ויבקשו להעביר ערוץ או לקרוא את הספרים שלי או סתם לכתוב. הכי כיף זה לאכול גלידה ישר מהקופסא כשאני מוסיפה לה המון תוספות משמינות ולא בריאות והכול בלי רגשי אשמה שאני חלילה מהווה דוגמה שלילית למישהו. ולפעמים פשוט כיף לי לישון לבד במיטה. כן, לבד, בלי שילדה תידבק אלי באמצע הלילה או גבר שינחר לי באוזן.
הלבד שלי היום כבר לא מפחיד אותי ולא מעציב אותי. כיף לי שאני יכולה לבחור איך למלא אותו ושיש לי את כל העולמות פרושים בפניי. והאמת, שאני כבר לא מרגישה לבד, אני פשוט גרושה+1 והחיים יפים.