אני הדס ויסמן, 32, אמא לעלמא אור בת ה-6 ואדר בן ה-4. הכי קשה היה להבין ולקבל שאנחנו פתאום, באמצע החיים, בהפתעה גמורה ומשום מקום, נהפכנו להיות שלושה. רק שלושה.
גיא נפטר לפני שנתיים, אחרי 11 שנים של יחד. אחרי שאהבנו שנים בשובבות נערית, ואחרי שמימשנו את הבטחתנו להיות שם גם ברע. לצלוח את המשברים שהגיעו עם הרחבת המשפחה. לקבל אחד את השנייה כמו שזה. לדעת שיש ביננו מקום למגוון הרחב באישיות שלנו, ולקראת סוף הזוגיות שלנו לחוות אידיאליזציה של הכול.
פעלנו בהרמוניה משפחתית. גם באותם רגעים נמלאתי אושר ולרגעים לא האמנתי עד כמה זכיתי. אבל אז גיא נפטר, בעיצומו של אקט אהבה. ניסיתי להשלים את קיומו בכל מיני דרכים. ניסיתי להחליף את החלק שלו בהורות בסבא סבתא, את הנגינה שלו בהופעות, את החיבוק שלו בהתחלה בחברות, ואחר כך עם גבר אחר. כך שלא ארגיש. רק שלא ארגיש. אבל לכאב יש מין טריק כזה, שהוא לא הולך לשום מקום. הוא יכול לחכות קצת אבל בסוף הוא מתפרץ.
כשהוא התפרץ, לקחתי את שני הילדים ויצאתי איתם למסע רגשי בהודו. לבדוק איך זה להיות איתם לבד, קיוויתי שמשהו יתחבר כיחידה חדשה ושלמה. הרבה מוטיבציה ומעט מעט כוחות נפשיים ובתוך כל זה היינו יחד. ההורים שלי הצטרפו אלינו להודו וחזרו לארץ עם הילדים כדי לאפשר להיות עם עצמי ולהשלים עוד תהליך.
המציאות שלי, היא אותה מציאות שלכם. כולנו עוברים כאבים ומשברים עמוקים. כאלה שמכניעים אותנו, שמפילים אותנו על הברכיים. ובתוך חיי חברה עם המוני אידיאלים, מצאתי שאני נאבקת. גיליתי שהפתרונות שאני מוצאת לעצמי הם פשוטים ואפשריים אבל מיד כשאני חושבת לבצע אותם, אני נתקלת במחסום ההצללה החברתית. למשל "מה יגידו?".
אז החלטתי לשבור את כל המחסומים, להיות אלמנה שבאומץ מנסה למצוא לה אהבה חדשה. להיות אמא שמסכימה להזניח כדי להתחזק, להיות אישה טובה לעצמי ולהרשות לעצמי לנוח. כמה שצריך.
ועשיתי את כל זה כי חשבתי שבסוף הדרך מחכה אושר גדול, פנס מאיר, הצלחה. וגיליתי שבסוף הדרך מחכים בפשטות ובאהבה "רק" החיים עצמם. להישיר מבט למציאות, לכאבים וגם לדברים הטובים.
המסע של הדס ויסמן מתועד בספר שהיא מבקשת להוציא. רכישה מוקדמת של הספר תעזור לה להוציא אותו לאור. כאן ניתן לרכוש את הספר.
עוד במשפחה:
>> צפו: ילדים לומדים לראשונה איך הגיעו לעולם
>> קופי פייסט: הילדים שהם שיבוט של הוריהם
>> הבנים קיבלו הוראה: תרביצו לה