אני נזכרת בנעמה, בתנו הבכורה, כשהייתה בת יותר משנה – רואה אותה בעיניי צועדת בחדר המשחקים, לא מזמן למדה ללכת. יואב ואני יושבים על ידה מתבוננים בה משחקת. ורואים שהיא צולעת, מתוך משחק היא מחקה את התנועות של אביה.
אותה צליעה, השעה שתיים בלילה והאזעקה בבית פועלת. יואב קם, שוכח את הקרוקס שמקלות עליו את הצעדים ויוצא לגרש את הגנב, להגן על ילדנו הישנים. הוא חמוש במתלה רופף מברזל, כזה שקיבלנו מהניקוי יבש ושנפל ערב קודם מתוך הארון. אני שומעת את הצעדים הלא סימטריים שלו על המדרגות, נחוש ובטוח בעצמו כמו הקצין שהיה ועודנו הוא יוצא להגן על משפחתנו. אבוי לגנב.
אנחנו בהרי הדולמיטים. אני בהריון עם תמר, מאחורה שלושה ילדים שמחים ונרגשים. אנחנו מנסים להגיע לאיזה כפר עתיק ברכס. לא ידענו שהשביל שיוביל לשם יהיה כל כך צר. ומה זה בכלל, כביש או שביל? אותה דרך משמשת את הולכי הרגל וגם מכוניות שעולות ויורדות את ההר. אני נוהגת. יואב לא יכול לנהוג, הוא צריך רכב מותאם לנהיגה ברגל שמאל. אני מפחדת ועוצרת במקום, נחרצת: אני לא יכולה להשלים את העלייה להר, אני גם לא יכולה לרדת את ההר. הילדים מבוהלים מאחורה משתתקים. מבינים שיש פה סכנה. יואב מרגיע. מסביר לי איך לצלוח את הסיבובים החדים ושולח מבט קדימה לזהות רכבים שמגיעים ממול. אנחנו מגיעים למעלה ההר. הנוף יפהפה, המסלול מדהים וחניון מלא ברכבים מחכה שם למעלה אני מתפלאה, עוד מתנשפת, אומרת ליואב "איך כל האנשים האלה עלו לפה? בטוח יש גישה מנתיב אחר, נוח יותר". אבל אין.
"אני החלטתי לא להיות שבוי מקצועי"
זה אותו חיוך כמו ההוא, הבלתי נשכח, כשיואב שוחרר בעצמו מבית החולים לראשונה אחרי הפציעה. רק שאז הוא גילה כעבור חצי שעה ששחררו אותו ללא משככי הכאבים. הוא כעס, חשב ששכחו לתת לו מרשם. טלפון לבית החולים והאחות מסבירה שגברים צעירים משחררים בלי משככי כאבים נרקוטיים כי הם ממכרים. יואב כועס. מתוסכל. אולי קצת מכור כבר. כמה שעות והרבה אופטלגין נוזלי אחרי, הוא נרגע. אנחנו מזמינים פיצה. כמה פשוט וכמה טוב להזמין פיצה הביתה ולאכול עם המשפחה.
"אני החלטתי לא להיות שבוי מקצועי". אבי אמר לי ולאחיי לא פעם כשהיינו ילדים ושאלנו אותו על השנים אחרי שחזר מהשבי הסורי. הוא סירב לתפקידי מטה וסירב למגרש בזול ברמת השרון שהגיע לו כפדוי שבי. יואב אימץ בלב חפץ את המסר שאני גדלתי עליו. הוא ויתר על תפקידי מטה שאולי היו מסדרים לו אחרי הפציעה וחשב על קריירה חדשה בנדל"ן. סבתא בתיה מיד דחפה בכיוון הנכון: שמאות מקרקעין "זה מקצוע", הפור נפל. כמה נעים ללמוד ולהתפתח אחרי חודשים ארוכים של אי וודאות ושריפת זמן בהמתנה שהעצמות תתאחנה והזיהומים יחלפו.
הסרט בראשי רץ קדימה. תמר גם מאושפזת בבית החולים עם זיהום. היא רק בת שנה וחצי ומקבלת אנטיביוטיקה ורידית. אחרי כמה ימי אשפוז משחררים אותנו והאחות, ממהרת בסוף משמרת להסעה, משאירה לנו את המזרק עם התרופה בחדר. אני מתפלאה, כי בכל הפעמים הקודמות היה טקס שהצוות הקפיד עליו. אני מתחילה להפשיל את שרוולה ועוצרת את עצמי. האינסטינקטים המנוסים בזכות התדרוך שעשו לי כששימשתי "אחות רחמניה" ליואב עוצרים אותי. בירור קצת ואני מגלה שזאת תרופה אחרת, מיועדת לבליעה, שינו את המרשם כי משחררים הביתה. אני מבינה שאם הוא לא היה נפצע - לא היה לי ניסיון. סוג של מזל.
ככה חיינו, הפציעה נשכחת ונזכרת. לפעמים יורד גשם או קר ואז הרגל כואבת יותר ולפעמים החניה חינם לנכים ושער החניון נפתח ונסגר אוטומטית. לפעמים מזל שיש לנו את הניסיון מהשיקום ולפעמים העור המושתל נצרב בים. לפעמים הילדים מפחדים שייפצעו גם, לפעמים עצם הידיעה שאבא נוכח נותנת המון ביטחון. לפעמים זה שיואב לא יכול לעשות משהו גורם לי להתמודד עם משימות שלא הייתי מעיזה לקחת על עצמי. לפעמים כך ולפעמים אחרת. כמו אצל כולם.