יואב צועד ראשון לחופה בנעלי התעמלות מכוערות. הסנדלר הכין לו אותן במיוחד - שיקלו על רגל ימין, המקובעת, את הצעידה. שבוע לפני החתונה עוד היה זקוק לקביים על מנת ללכת ועכשיו, בעיקר בזכות נחישותו, הוא צועד בכוחות עצמו לחופה. צעד כבד במדרגה גבוהה והוא על הבמה נרגש ומחכה לכלה, לי.
שבוע לפני החתונה נסענו להרי ירושלים לפגוש את הרב הצבאי (בדימוס) שיחתן אותנו. מכיוון שהקדמנו לפגישה עצרנו במצפה בדרך. אמצע שבוע והאזור נטוש, אז פתחנו את כל החלונות ברכב, השענו את הקביים של יואב על הדלת ובעוד אריק איינשטיין שר לנו מהרדיו-דיסק "...ואנחנו לבד בעולם מסתחררים", התאמנו על ריקוד הסלואו שנרקוד מול כולם, כולל סיבוב.
ביום החתונה, הכתובה כבר חתומה ואנחנו עומדים בצד מחכים לתחילת החופה, רואים את הרב צועד בשביל בין האורחים. רק אז אנחנו קולטים: הרב צולע, יש לו מקל הליכה והוא נורא מתקשה ללכת. כאילו בחרנו בכוונה רב צולע לחתן צולע. אנחנו מחייכים בינינו, בדיחה פרטית שרק אנחנו ערים לה, ויואב יוצא בצליעה אחריו, אוחז בידה של אמו.
נרגשת אני צועדת לעברו, הוריי מלווים אותי וגם סבתא בתיה, תיכף נתאחד לתא משפחתי חדש. הקהל נרגש, שמח בשמחתנו. כולם ודאי חושבים על חצי השנה שעברה עלינו ועל שיקומו של יואב. הוא יורד שוב את המדרגה המסובכת, מכסה את פניי בהינומה ויחד אנחנו נכנסים לחופה. חתן רגיל לא היה צריך להתמודד עם המדרגה המעצבנת בכניסה לחופה. הוא היה מדלג מעלה ומטה ומזיע כי כולם, נדושים ומעצבנים, מזהירים אותו מחיי הנישואין - ולא כי הוא מתוח מעצם ההליכה עד החופה, ומהמדרגה הארורה הזו. הטקס מתקדם. יואב מרוכז, שובר את הכוס. כאב עז מפלח את רגלו הימנית שעדיין לא התאחתה לגמרי, הוא מרגיש שיתעלף, שוכח לנשק אותי עד שאבא שלי מכוון אותו לעברי. לקהל לא אכפת, הם לא מבחינים בכך, שועטים לעברנו לחבק ולברך.
מעולם לא עלה בדעתי שאתחתן עם נכה
בשבועות שלפני החתונה, לא ידענו אם יואב יוכל ללכת. לא עלה בדעתנו שהוא יוכל לרקוד, אך חברים צעירים ומשולהבים והרבה אלכוהול עשו את העבודה ויואב רקד כל החתונה. אני אמנם פחדתי שירימו אותי על כיסא אבל יואב ניצל כל הזדמנות שיניפו אותו למעלה ויתנו לרגלו מעט מנוחה. הרגל כאבה, אבל הלב שמח. ובאמצע החתונה: הפסקת חשמל. ועוד אחת. חברים, שגדלו איתו ועטפו אותו בזמן ההחלמה, שרו ורקדו סביבנו. הדביקו את כולם בעליזותם.
חשבנו לקבוע את החתונה לאוגוסט, סביב התאריך של הדייט הראשון שלנו. למרות הביטוי שהמאיסו עלינו באותה תקופה: "עד החתונה זה יעבור", לא באמת ידענו איך השיקום של יואב יתקדם. אימא שלי לחצה, "אם החלטתם להתחתן אל תתמהמהו". כמה טוב שהקשבנו לה, פחות משבועיים אחרי החתונה שהתקיימה ביוני 2006, נחטף גלעד שליט. ביולי יואב אושפז בבית החולים עם זיהום נוראי ברגל ואני כבר הייתי בהיריון ובאוגוסט המדינה היתה עמוק בתוך מלחמת לבנון השנייה.
בעוד יואב זימן לעצמו "מאבחנת מחקר ג'ינג'ית" וקיבל כזו, מעולם לא עלה בדעתי שאני אתחתן עם נכה. שהחתן המיועד יהיה מוגבל בחתונתנו. שאת סיבוב הברכות בכל חמישים השולחנות אני אעשה לבד, גם בשולחן של השכנות (מהצד שלו) מנתניה בנות ה-92 (בממוצע) שלא לגמרי הבינו מי זאת שניגשת אליהן בשמלה הלבנה. לא עלה בדעתי שייתכן שהחתן לא יוכל לרקוד איתי בחתונה, לא תכננתי לנסוע לטעימות ולהעמיס כיסא גלגלים בבגאז' באותה הזדמנות. אומרים שהאדם עושה תוכניות וההוא שם למעלה צוחק, וזה יופי - כי גם אנחנו צחקנו ושמחנו מאוד בחתונתנו. לא הכל היה כפי שדמיינו או תכננו, אז מה?!
למחרת החתונה קמנו נרגשים אבל עם תהיות לפנינו: אז מה עכשיו? בסרטי הוליווד רומנטיים הסיפור נגמר בחתונה, לא כך הסיפור שלנו. העשור האחרון לימד אותי שהוליווד טועים בגדול. הריגוש של תחילת מערכת יחסית וה"היי" שבחתונה הם כאין וכאפס בהשוואה לאהבה ולמחויבות של זוג נשוי. כשהייתי מאושפזת בבית החולים בערב פסח, נעמה בכורתנו ברחמי ויואב מארגן פיקניק-סדר זוגי במסדרון המכוער של מחלקת ההיריון בסיכון של תל השומר, הבנתי לראשונה: אני שלו והוא שלי, ובבטני התפוחה: אנחנו. עם לידת הילדים, הריקוד הזוגי העדין שבגידולם מנוקד במחוות יפות ורומנטיות יותר אפילו מאותו סיבוב מתוכנן בריקוד שהתאמנו עליו, אז בהרי ירושלים.