יואב, לדוגמה, לא חונה בחנייה של עגלה (מקום ששמור למישהו עם כיסא גלגלים), הוא לא תופס את מקום החניה האחרון של נכים בחניון, והוא לא חונה בחניית נכים אם יש מקום רגיל פנוי.
בשאלת מוסר תמיד טוב שיש אמת מידה, ומבחינתי, "הסיפורים המשפחתיים" הם תמיד אבן בוחן לכאלה. דודתי שרון טיילה בירושלים של שנות השבעים עם אמה, שהיא גם סבתא בתיה שלי. בעוד אמה שלחה אותה עם כמה לירות לתת לקבצן, דודה שלי שהייתה אז ילדה קטנה, התענינה: "אמא, איך את יודעת שהקבצן הזה באמת עני ושהוא באמת צריך את הכסף?" סבתא בתיה השיבה: "מספיק שהוא מבקש את הנדבה בשביל לדעת שהיא מגיעה לו". ובאנלוגיה לחניית נכים: יש לנהוג בחמלה במי שנכה וזקוק לחניית הנכים אבל גם כלפי מי שדרכו סרחה כל כך שהוא מוכן לתפוס חנית נכים גם אם אינו כזה.
אני אפילו מכירה נכה אחר (לא יואב, מה פתאום יואב?) למוד ניסיון ממבטיהם הנועצים של עוברי אורח שבוחנים אם הוא ראוי בעיניהם לנצל את מקום החניה. הוא מקפיד להדגיש מעט את צליעתו כל עת שמתרחק מרכבו הנוח בחניית נכים, ובכך מקדים תרופה למכה. קרה פעם שיואב, בדרכו לעבודה, היה נואש מלמצוא חניה בתחנת הרכבת ופנה לבדוק את הזמינות באיזור חניית הנכים אך את מקום החניה האחרון בדיוק תפסה מישהי שיצאה מרכבה על עקבי סטילטו ומגש גדוש ממתקים ורצה לתפוס את הרכבת. אבל גם קרה שנכה שנעזרת בקביים צעקה על יואב כשהוא תפס אחד מני מקומות חניה נכים רבים פנוים, וזעקה שהיא מתקשרת למשטרה וזה אסור תוך כדי שהיא מצלמת את הרכב. מרוב שהיא צעקה לא יכלה לשמוע את הסבריו שהוא נכה ובעל תו.
יואב נעזר בכיסא גלגלים במשך כמה חודשים קצרים אבל זה הספיק לנו להיות קצת עירניים יותר לאנשים שמתניידים בכיסא גלגים, והסביבה המאוד לא מתחשבת. החניה לנכים בחניון היא חינם. צריך רק לגשת למשרדי ההנהלה, בקומה מינוס שתיים בלי מעלית. גם החניה בחוף המותאם המונגש (הידד!) היא חינם לנכים - צריך רק לגשת לבוטקה של החברה להגנת הטבע שנמצא אמנם בחול אבל אם הנכה יעמוד בקצה השביל ויצעק לעזרה אז, כמובן, שהעובד יגיע לעזור בחיוך, תודה. שירותי הנכים במשרד הפנים נעולים אז הנכה מוזמן למצוא שומר עם מפתח על מנת להתכבד בכיסא הכבוד ובמסעדות שמפרסמות את עצמן כנגישות יש לפעמים מדרגה בכניסה, אבל המארחת הקטנטונת תשמח לעזור להניף את הנכה במעלה המדרגה. שירותים נגישים אין במקום אבל זה בוודאי לא צריך להיות פרמטר להנגשה, לא כך? ומה שאני מנסה לומר, הוא, אל תשפוט בן אדם עד שישבת בכיסאו או עמדת בנעליו האורטופדיות המותאמות. סבתא בתיה ממליצה לנהוג בחמלה כלפי מי שרואה את עצמו כזקוק לעזרה וסבתא בתיה תמיד צודקת, בואו נוותר על הניסיון לעשות שיימינג למישהו שנראה לנו לא ראוי לחנית נכים, זאת לא הדרך לשינוי. במקום זאת, הדרך לשנות את המצב הוא לעורר מודעות אצל בעלי העסקים והחניונים, ואנחנו כצרכנים יכולים וצריכים לעשות זאת.