הפיצוץ בבלטה שבפאתי שכם הותיר את יואב פצוע ומרותק למיטה: כוויות ורסיסים בשתי הרגליים, אחת עם סיכות שמחברות את העצמות למערכת פיגומים חיצונית, השניה עם שברים פתוחים. האור שהאיר עלינו כזוג הפך באחת לזרקור ענק שמופנה רק כלפיו, כלפי ההחלמה שלו והטיפול בו. הגבר העצמאי, המפקד הנועז שאהבתי, הפך בפתאומיות לנכה. האינטימיות הסוערת שהיתה בינינו מראשית הכרותנו בקראוון בעין ורד, התחלפה בקרבה חדשה, אחרת, שנובעת מטיפול בגבר אהוב.
עשור מאז הפציעה ואנחנו כבר הורים לארבעה ילדים. היום אני מבינה שהטיפול בו אז לא היה שונה מטיפול בתינוק, אהבה עזה שמתערבבת עם חמלה כלפי הנזקקות של היצור חסר האונים הזה. אבל בתוך האהבה העזה הזו וההתמסרות המוחלטת, לפעמים אתה סתם הורה עייף, מתוסכל שהילד הזה שוב ער ורעב. כך גם עם יואב - מאוד שמחתי בו ונזקקתי לטפל בו, אבל לרוקן בקבוק שתן זאת לא המשימה הכי כיפית. במיוחד לא כשהמטופל נורא מתחשב וממלא אותו עד הסוף בשביל לא להטריח שלא לצורך. תודה.
אהבתי אותו מאוד. אהבתי אותו עוד יותר בעקבות הטלטלה שבהכרה שהייתי כל כך קרובה לאבד אותו. אז רוקנתי את בקבוקי השתן, ולא הסכמתי לצאת מהחדר כשהחליפו לו חבישות אפילו שהמראה היה נוראי, והחלפתי לו סדינים כדי שיהיה לו נעים וטוב. לפני הפציעה לא האמנתי שיכולה להיות סיטואציה שבה אהיה בחדר אחד עם יואב ואמא שלו, והוא יהיה ערום כביום היוולדו, ושזה לא יהיה חלק ממערכון משפחתי מביך שלא מדברים עליו. אבל כשבאו לגלגל אותו לעוד ניתוח ודרשו ממנו להיפטר מהתחתונים, הוא התפשט עניינית מולי ומולה, וכבחורה צעירה וביישנית באמת שרציתי שהאדמה תבלע אותי, וכעסתי על הפרטיות שאבדה לנו.
הקושי העיקרי במערכת היחסים החדשה הוא שהישנה נעלמת. בתוך רכבת ההרים הזו הייתי זקוקה לחבר ההוא שהייתי משוחחת איתו בטלפון בסוף כל יום, כשהוא בבסיס ואני בבית. לא יכולתי להתקשר ליואב-של-פעם ולספר לו חוויות על היום שעבר עליי בטיפול בבן זוגי החולה. עברו ימים ספורים ואני חליתי: חום וכאבי בטן. כל חיידקי בית החולים נדבקו לגופי התשוש. נשכבתי במיטת נעוריי בבית הוריי, מתפתלת וחלשה. מה שהראש סירב להכיר בו, הגוף דרש - מנוחה וזמן לעצמי, להתמודד עם מה שקרה. התאוששתי בעזרת דודתי שרון, שהבהירה לי שאי אפשר הכל ושחשוב שאשמור על הכוחות שלי, כי חלק מההתאוששות של יואב ושלי כזוג טמונה גם בזה שאאפשר לו להעניק לי, ולא רק אתמסר לטיפול בו.
אז ביקשתי מיואב שיוודא שיהיו לנו כמה רגעים של פרטיות בסוף כל יום, כי בין מצעד המבקרים לאמו הדואגת לא היה לנו רגע אחד של פרטיות. רק שנינו, לשמוע מה שלומו באמת ואיך עבר עליו היום. וחיבוק, בשקט, בלי קהל. הופתעתי שהוא הגיב לבקשתי בחיוך, שמח שאני רוצה בו ובכך קיבל מענה לחשש הגדול שקינן בו, שאולי לא ארצה להישאר לידו כשהוא במצב הזה.
הריב הראשון שלנו. על מיונז?!
כמה שבועות לתוך הפציעה הגעתי, כהרגלי, לבקר את יואב בערב, אחרי יום עמוס בעבודה ופקקים בדרך לבית החולים. עוד לפני שאמר לי שלום, הוא כבר ביקש ממני את המיונז שביקש שאביא איתי. כך פרץ הריב הראשון שלנו אחרי הפציעה: למראה מבטו המאוכזב הגבתי בנזיפה, משהו בסגנון "שאמא שלך תביא לך מיונז, לי זה לא נראה כזה חשוב". המבקרים שנכחו בחדר כנראה חשבו שאני אשה משוגעת. החבר שלה שוכב מסכן (באמת מסכן) בבית החולים, מה היא מתעצבנת עליו?! אבל אני ראיתי את זה אחרת. אמנם הטיפול בו דמה לטיפול בתינוק אבל הוא לא היה תינוק. הוא היה גם הגבר שלי ומותר היה לי לדרוש ממנו התחשבות, שיראה גם אותי.
המסע להחלמתו של יואב עוד היה ארוך, הוא השתחרר ואושפז עוד מספר פעמים בעקבות ניתוחים וזיהומים. בזמן הזה התחתנו, הריתי, המשכנו את החיים. בימים הראשונים של יואב בבית, חודש אחרי הפציעה, דודה ציפה הנפלאה הביטה ברגל של יואב עם הקונסטרוקציה היוצאת ממנה ושאלה בדרכה הישירה, את מה שכולם רצו לדעת, תוך כדי קריצה: "אפשר לאהוב ככה?". מבלי שעניתי, היא ידעה את התשובה, הספיק לה לראות כמה הסמקתי. עם חבר פצוע אפשר לאהוב, ומותר גם לריב. גם על דברים מטומטמים כמו מיונז, אפילו כדאי.