"שמי שני, ואני בזוגיות כמעט שלוש שנים. אחרי סיום התואר, דיברנו על לעבור לגור ביחד. אבל אז התחלתי לחוש סוג של אדישות כלפיו, חוסר סבלנות בשיחות הטלפון, מצאתי את עצמי מעירה לו על דברים שתמיד הפריעו לי. כמעט ולקחנו הפסקה, אבל בסוף החלטתי לתת לזה הזדמנות ולעבור ביחד.
לצד כל אלה - בחצי השנה האחרונה, הכרתי גבר שהוא מרצה באוניברסיטה, והתפתח בינינו קשר מאוד מיוחד של הבנה, הקשבה, הקנטות חמודות והרבה צחוקים משותפים. נפגשתי איתו כמה פעמים ותמיד היה בינינו מתח ומשיכה מטורפת. בפגישה השלישית הוא נישק אותי. ניסיתי קצת להתנגד אבל זה היה חזק ממני ומשם גם המשכנו למיטה בפגישה שאחרי. הבעיה היא שאני לא מרגישה מצפון וזה גורם לי להרגיש רע מאוד. מצד אחד, אני כן אוהבת את חבר שלי אבל אין לי את ההרגשה שיש לי עם המרצה. הוא לא מוציא ממני את תחושת החיות, ההתרגשות, הגעגוע, הכמיהה למגע. המרצה הוא לא היחיד שזה קרה לי אתו. יש לי גם קולגה בעבודה שהתחיל כידיד והתפתח למשהו אחר. מהר מאוד החלטנו לסיים את זה כי גם לו יש בת זוג במשך שנים. אני פשוט לא יודעת כל כך איך להתמודד עם זה. תמיד קראתי ספורים ואמרתי לעצמי איך אדם מסוגל לבגוד? עד שזה קרה לי .
כולנו אגואיסטים ואולי טוב שכך
שני יקירה, סוף מכתבך מבשר על שיעור חשוב שלמדת – לעולם אסור לנו לשפוט לחומרה אדם שנמצא במצב שלא חווית או לא הכרת בעצמך. כולנו בני אדם, אף אחד לא מושלם ואנו פועלים לפי צרכינו. אין מנוס - אדם חושב על עצמו לפני הכל. כולנו אגואיסטים. ואולי טוב שכך.
לא כתבת את גילך, אך אני מסיקה שאת בסוף שנות ה-20 לחייך. צעירה חסרת ניסיון ביחסים שבינה לבינו. אולי גם תמימונת שלא נחשפה לחוויות רומנטיות רבות ובכלל. היום את צמאה לחוויות, לאהבה, לתשוקות, לריגושים. לפרפרים וזה בסדר. זו זכותך המלאה לחיות ולחוות.
בן זוגך בשלוש שנים האחרונות הוא העוגן שאת מאד זקוקה, והריגושים מהצד עם המרצה והקולגה הם הלונה פארק שאת לא רוצה לוותר עליהם.
יש לך קונפליקט בין שני צדדים שיושבים לך על הכתפיים: האחד הוא "הפולני" הקטן שמטיף לך על יציבות, זוגיות, חתונה, הצורך "להסתדר" בחיים. אחרי הכול, נשמע שתפסת גבר טוב, אין באמת מציאות בחוץ. הפולני הקטן גם משכנע אותך (או לפחות מנסה) שאת כן אוהבת את החבר. את חוזרת על זה כמו מנטרה קלישאתית, אבל בפועל את לא מצליחה ליישם את כל מחשבות האהבה היפות האלה.
את בעצמך מעידה שאת קרה ומנוכרת כלפיו - מה שמעיד על ההיפך מאהבה. אהבה זה לא רק סידור - זה לתת, לרצות להיות ביחד, רצון לקיים יחסי מין, זה גם החשש שיש לך מה להפסיד. אבל במקרה שלכם, הוא מובן מאליו עבורך. אגב , זאת בעיה שלו. הוא מסכים להיות שק חבטות שלך, והטיפול בכך צריך להיות שלו. זכרי: כל מערכת זוגית היא דואט (לטוב ולרע) ולכן לא הכול עליך. לך יש את ה-50 אחוז בעסקה.
על הכתף השנייה, יושב לך שדון ההתרגשות והתשוקה. זה שאת נמשכת לגברים אחרים ואף מנהלת איתם מערכות יחסים אינטימיות, ולאחר מכן אפילו עצובה שהקשר נגמר – מעיד סופית שרגשית את כבר לא עם חבר שלך. את כמהה לעוף חופשי, להתרגש, לנשום ולצחוק וליהנות מהחיים. בן הזוג שלך נמצא בצל – הוא אינו אטרקטיבי בשבילך. זוגיות ממקום שכלתני אינה מספקת. זה לא מקור האושר. זו מלכודת מתסכלת שאין ממנה מוצא. וכך נולדות הבגידות.
ברור שכל מערכת יחסים ארוכת ימים נשחקת, נכנסים לשגרת חיים והריגוש נחלש ואף נעלם. זה כימיה במוח. אבל זה מה שבא לך להרגיש. ועובדה שכלום לא עוצר אותך. אני לא אומרת לך להיפרד. אני כן אומרת לך לא להתחתן כרגע ולא לקבל החלטות הרות גורל. אני מציעה לך ללכת לכמה שיחות לעשות קצת סדר בראש. להבין מה חשוב לך בחיים ומה מניעייך. לסלק את "הפולני" שיושב עליך ונותן לך פקודות לפי הספר, ורק מחדד לך את החרדות. עלייך לפתוח את הראש, לחיות את החיים שלך כפי שאת רוצה עמוק בפנים ולא לפי מה שמצופה ממך. את תלמדי על עצמך המון ותהיה יותר קרובה ללב שלך. בנוסך אני לא שוללת שתציעי גם לבן זוגך כמה שיחות שיחזקו אותו ואולי גם הוא יתעורר משנתו ויהפוך לאטרקטיבי יותר ומובן מאליו פחות.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il