מיכל (שם בדוי) הגיעה אליי כשבעיניה מבט מבוהל ונסער. היא אישה נשואה, בת 47, לבושה בפשטות, נמוכה ועגלגלה. היא גוללה בפניי את סיפורה שנשמע הזוי על גבול הבדיה.
"אנחנו נשואים כבר 24 שנים ויש לנו שלושה ילדים בריאים. יש לנו הכל, ואנחנו משפחה רגילה כמו כולם", אמרה. "אבל דני (שם בדוי) תמיד היה רעב לסקס הרבה יותר ממני, ותמיד השתדלתי לרצות אותו בעניין הזה. הוא מדבר הרבה על מין, מסתכל על בחורות במבטים מלאי תאווה, מביא אביזרים מחנויות סקס הביתה ומפנטז על מין רב משתתפים. הוא תמיד מגורה. אני נורמטיבית. אני אוהבת לשכב עם בעלי, אני אפילו נמשכת אליו, אבל רק אליו. אותי אף פעם לא עניין לחוות חוויות מין מטורפות וזה אפילו די הגעיל אותי, אבל שיתפתי פעולה עם הרעיונות היצירתיים והיצריים שלו ולא אמרתי מילה. אני אוהבת אותו ולא רוצה להיפרד".
"נעניתי לכל גחמה מינית שלו"
בהמשך הסבירה מיכל את הסיבה להסכמתה לסיפוק אותן תאוות מיניות שיש לבעלה. לדבריה, תמיד היה לה פחד שיעזוב אותה. היא ציינה שהוא גבר מאוד אטרקטיבי, גבוה, נאה, ספורטיבי, והיא מרגישה שאינה מספיק טובה בשבילו. "שנים אני חיה בתחושה שיבוא היום שסקס רק איתי לא יספק אותו", היא ממשיכה. "ובשנה האחרונה זה באמת קורה. אני חיה בסיוט. לב קרוע מקנאה, דימוי עצמי נמוך, חרדת נטישה קשה וביטחון עצמי בנפילה. אני מתגעגעת לסקס בנאלי".
"זה התחיל כשדני הציע לצרף אישה זרה למיטתנו כמתנת יום הולדת שלו. הוא שיכנע אותי שזה יעשה לנו טוב ויגוון את חיינו המיניים. 'חוויה', הוא אמר, 'מה כבר אפשר להפסיד?', 'זה רק סקס'. הסכמתי ויצאנו לציד. ישבנו בבר אפלולי בשעת לילה מאוחרת. בחורה צעירה שעמדה בסמוך נראתה לנו טרף טוב, הצענו לה דרינק ומשם הכל זרם. הלכנו לחדר מלון עם תאורה רכה ושלושתנו היינו עירומים במיטה. הרגשתי שזו לא אני, שזה לא מתאים לי, אבל המשכתי כאילו הנצרה נותקה מהרימון ולא ניתן להחזירה. עשינו את זה. נרשמה חווייה מינית שהייתי מותרת עליה אבל... נו טוב שיהיה. כעבור כמה ימים דני הציע שנעשה את זה שוב, אלא שהפעם עם גבר. גם עם זה הלכתי עד הסוף ושכבנו שלישייה – שני גברים ואני. רציתי שיחשוב שאני קולית, זורמת וכייפית. רציתי שיחשוק בי.
"נעניתי לכל גחמה מינית שלו. הוא הפך לאובססיבי. כל היום חשב על סקס, על סקס אחר, דיבר על אורגיות, על חילופי זוגות ומשחקי אהבה שונים ומשונים. בילינו במועדוני סאדו, בווילות לחילופי זוגות, הזמנו נערות ליווי ונערי ליווי. זה הפך לשגרה והחיים הפכו לסיוט בשבילי. רציתי להפסיק את זה, אבל פחדתי שהוא ימשיך 'לחגוג' בלעדיי או שיעזוב אותי לטובת אחת הזונות שלו. שכנעתי את עצמי ושיקרתי לעצמי שאני נהנית, שזה נעים לי, ושאני אישה נפלאה שאוהבת את בעלה ורוצה שהוא יהנה בחיים. זה הצורך שלו, אמרתי לעצמי. הוא חייב את זה, אבל הוא אוהב אותי.
"ואני? סובלת כל רגע. כל יום שהוא מגיע מהעבודה אני במתח לקראת איזו הרפתקה מינית שממתינה לי בסוף הערב. וממתינה לי גם ממתינה. שלוש פעמים בשבוע אנחנו 'מבלים'. אני רוצה שנפסיק. אבל אין לי אומץ לומר לו. הוא אוהב את זה. זה פורקן בשבילו. אני לא רוצה לאבד אותו. אז מה עושים? איפה עובר קו הגבול בין שמירה על זוגיות ופחד נטישה, לקורבנות וביטול עצמי מוחלט?"
אולי הוא רוצה שתעמדי על שלך?
אין ספק שמיכל נמצאת בלופ. היא פועלת בניגוד מוחלט לגוף ולנפש שלה. הפחדים מנהלים אותה, שולטים בה, וממררים את חייה. היא קורבן במלוא מובן המילה. למיכל יש עבודה קשה במודעות עצמית. היא מאוד חלשה וכל יום שעובר היא נחלשת יותר. היא עסוקה בלייפות מצבים עגומים, היא משקרת לעצמה ומזייפת כל הזמן. שאלתי אותה כמה שאלות, אחת מהן הייתה "על איזו זוגיות את נלחמת?". הרי איבדתם מזמן את הכנות (שאולי מעולם לא היתה), ודני מתנהג כלפייך בדורסנות על מנת לספק את יצרו הגועש והבלתי מאוזן. את לא חיה את החיים שלך ואין לכם שיח על כך. יש לכם "פיל באמצע הסלון" ואתם מדברים על הא ודא. את דורכת על ביצים ושותקת. את חיה בחרדות לאורך כל היום ולא משתפת אותו בשום אמת בסיסית של חייך. את חוטאת לעצמך יום יום. מבטלת את כל רצונותייך. מדברת אליו בחנפנות ופחד. הפסקת לטפח עצמך. נעלמת! הצטמצמת! את לא אוהבת את עצמך! גם דני מרגיש את זה. ליחסים ביניכם אין כל ערך כרגע, כל עוד את חווה סבל רב והוא אפילו לא רואה את זה. ואולי הוא כן רואה את סבלך ושואב מזה הנאה חולנית, מעצם ההשפלה ובדיקת הגבולות, עד כמה יוכל להרחיק איתך לכת עד שתעמדי על כבודך ותגידי "די"!
הסיכוי היחידי של הקשר הזה לעלות על דרך טובה היא שמיכל תפתח את הכל. קודם כל בפני עצמה ואחר כך מול דני. מיכל אומרת שהגיעה אל קיצה. לא מוכנה לזה יותר. בשלה לשינוי. זה אומר שמיכל הולכת על כל הקופה. יכול להיות תרחיש שסופו גט או חיים טובים יותר ביחד איתו, ועליה להיות מוכנה לשניהם.
השיחה עם דני היא בלתי נמנעת. שיחה בה תבהיר לו על רצונה להפסיק את הטירוף המיני. לומר את כל האמת: אני לא נהנית מזה. עשיתי זאת כדי לרצות אותך. אני סובלת מזה ולא מוכנה להמשיך. אני רוצה חיי נישואין נורמטיביים ללא שותפים אנושיים נוספים לחיי המין (לכל היותר – אביזרים). האם אתה חושב שאתה יכול להיות איתי בנישואין מונוגמיים נורמטיביים?
לעימות כזה צריך להגיע גם עם מוכנות להתמודד עם תשובה בנוסח: "לא, אני חושב שלא", ומטרת הטיפול, כפי שהצבנו בפנינו, היא להעצים את מיכל על מנת שתדע להיפגש עם רצונותיה וצרכיה ולעמוד עליהם. במידה והיא מבינה שהמצב הנוכחי פוגע בה אנושות, עליה להיות מוכנה להתמודד עם שתי אפשרויות ההסתעפות משיחת אמת כזו ביניהם: פרידה או תיקון. לומר את האמת זו חוויה מעצימה ומחזקת. התשובות עלולות להיות נוקבות, אך זה הסיכוי היחידי שבאמצעותו תוכל מיכל להציל את נישואיה באמת ולא רק לכאורה.
להכניס פרטנר נוסף? אני נגד
הרבה זוגות רוצים לגוון את חיי המין שלהם. יש דרכים מקובלות יותר כמו צעצועי מין, משחקי תפקידים, דיבורים מלוכלכים, ואני בהחלט בעד כל אלו. מהעבר השני, קיימים זוגות שרוצים להכניס פרטנר נוסף. בדרך כלל אחד מבני הזוג מעלה את ההצעה, ואם אתם חושבים באמת לעשות את הצעד הזה, כדאי שתדברו על הכל לפני, תוודאו ששניכם רוצים זאת במידה שווה ומסכימים על כך, ולא שאחד מכם מנסה לרצות את השני. דברו על הגבולות, ההשלכות שיכולות להיות לכך, ותגיעו לסיטואציה הכי מוכנים שאתם רק יכולים.
אני, באופן אישי נגד הכנסת פרנטר נוסף למיטה או החלפת פרטנרים. הפנטזיה שונה מהמציאות. במציאות יכולות להיות לכך השלכות הרסניות עד כדי פירוק המשפחה. גם אם דיברתם על הכל, יכולים לצוץ דברים על פני השטח של צפיתם אותם. סקס זה דבר אינטימי בין בני זוג וצריך להישאר כך. יש דרכים אחרות לגוון את חיי המין.
>> בטור הקודם: "נעים מאוד, אני מתחתנת סדרתית"