אצל רבים מאיתנו משפחתיות זה עסק רגיש עם הרבה משקעי עבר וכעסים. משפחה היא מיגוון של יחסים: הורים עם ילדיהם, אחים, גיסים, חמות וגם נכדים, אז לא פלא שכאשר מתקרב מועד ההתכנסות של כל אלה יחד עולים גם מתחים, פחדים, כעסים והאשמות, שגורמים לנו לרצות לברוח מכל הסיפור, לתרץ לעצמינו ולבני הזוג שלנו תירוצים שונים ומשונים וגם ליצור מריבות מיותרות.
מנגד, וכאילו אנחנו לא מלחיצים את עצמינו מספיק, ישנם גם ההורים, שלפעמים לא מהססים להפעיל מניפולציות סחטניות ומתוחכמות כדי שנבלה את החג איתם - הלא הם מעט אנשים ויהיו מאד אומלללים בלעדינו, ואנחנו, שכל כך רוצים לרצות, מוכנים גם להתאבד על זה, העיקר לא לאכזב חלילה את אבא.
אז זוגות יקרים, אל תתבלבלו! החגים הם בסך הכל הטריגר שפותח את "פח האשפה" שנמצא שם תמיד, רק סגור. שימו לב שפתאום ריב קטן על סדר פסח פותח חשבונות עבר, תסכולים עתיקי יומין וכעסים שנצברו, וכך, מנושא פעוט כמו איפה נבלה את החג, אתם גולשים להעלבות הדדיות, השפלות, שתיקות ארוכות ולפעמים אף קללות נמוכות וצעקות רמות. הנושא ממנו התחלתם כבר מזמן לא המרכז וחזרתם אחורה לדברים שמפריעים לכם ביומיום ואירועים מרגיזים שקרו לפני שנה ועוד לא פתרתם אותם. הכל נצבר והתפרץ עכשיו, כשנוצר סדק.
חג עושים ביחד
נושא המריבה הוא תמיד דרמטי, אבל הוא לא עומק העניין. המהות עמוקה יותר. כל המריבות והויכוחים שלנו עם בני הזוג ובכלל מקורם ברצון שלנו לקבל הערכה, חשיבות, מעמד, מקום. הרצון שלנו להרגיש שווים, צודקים ומוערכים. אנחנו נלחמים על זה עד זוב דם ובטוחים שזה קשור לנושא ממנו פתחנו את המריבה. זה לא.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
איך תהפכו ריב מגעיל לוויכוח בונה?
סודות הזוגיות: תהיי טובה במיטה ופלרטטי עם החמות
"אנחנו זוג חרדי, איך מחזירים את התשוקה?"
אז למה זה קורה לנו? למה אנחנו כל כך נלחמים על האגו? על להיות חשובים? כי כולנו סוחבים שק על הגב, שק של דימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות. רגשות אלה גורמים לנו להיות במגננה תמידית, שמופיעה בצורות שונות: תוקפנות, כעס, נקמנות, שתיקה, בכי. בעצם, אנחנו נלחמים על להרגיש רצויים ואהובים. זה משהו שמלווה אותנו משחר הילדות וזוהי התנהגות טבעית לנו, אפילו הישרדותית. פגיעה בחשיבות שלנו הינה איום ממשי על חיינו, או כך לפחות נדמה לנו. כאשר ה"אני" שלי מאוים הכל מתגמד. אנחנו מוכנים ללכת מאד רחוק אם מישהו פוגע בחשיבות שלנו, והאיום הזה גורם לאיבוד פרופורציות ולהתנהגות תוקפנית, כי להיות מגונן זה להיות במצב של איבוד היגיון וחוסר יכולת לתקשר. אנחנו נעולים בעלבון ומתבצרים בו, והנה לכם עוד חג באווירה עכורה.
אבל - אפשר גם אחרת! אז מה עושים? הנה כמה דברים שחשוב להבין ולזכור:
1 . אתם זוג! תא אחד. אתם התא הכי חשוב. חגים עושים ביחד, לא מתפצלים ולא רבים. מתפשרים ואוהבים.
2 . כל מריבה או ויכוח הם סימון, אמירה, זעקה: "אני קיים! אני חשוב!". אלה הם בעצם תחנונים להרגיש אהוב. אל תתעלמו מהם.
3 . גלו גמישות ופתיחות לפשרה. אם תעברו על המריבות האחרונות שלכם ותבדקו על מה רבתם, תיווכחו שאת הנושא שפתח את המריבה שכחתם מזמן. נסו לברר עם עצמכם מה היה המניע שלכם? מה שורש העלבון? כי הרי איפה שמת את המפתחות, למה לא כיבית את הבוילר, או במקרה שלנו - איפה נעביר את ארוחת החג, זה לא באמת העניין.
4. התייחסו לעיקר בחיים, ואל תתנו לאגו להיות הבוס הגדול.
5 . דברו באהבה, ברוך, בחום. הקשיבו לבן הזוג, לכאב שלו, למה שהוא אומר בין השורות. שקפו לו. שימו מראה אחד לשני. לא בהאשמה - בהעצמה. הילדים שלכם ואולי אף ההורים והאחים שלכם ילמדו מכם משהו טוב על החיים.
6. הקפידו לדבר על כל מה שכואב, פוגע, חלש. תפתחו את הלב אחד מול השני. זו הקירבה האמיתית. להוריד את השריון ולנשום לרווחה.
לא רק בחגים, כל השנה. כל החיים.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il