בני הוא לא מטופל שלי ומעולם לא פנה אלי לייעוץ. לא אלי ולא למטפל אחר. הוא לא רוצה לטפל בעצמו ולא חושב שהוא זקוק לזה. אני מכירה אותו רק מתמונות ומסיפור חייו. מי שפנתה אלי זאת אימו המודאגת. הוא כבר בן 42 ואין לו חברה. מעולם לא היתה מישהי רצינית שהוא הביא הביתה. יצא עם כמה בחורות כמה ימים ונגמר. "אני מבקשת מאד שתכירי לו מישהי", התחננה. "את מכירה המון רווקות. תביאי לו אחת טובה. הוא לא מתפשר. בשביל זה הגעתי אליך".
הוא רוצה משכילה, גבוהה, רזה, עדינה, עם שיער ארוך ורצוי בהיר. לא מעשנת וחובבת ספורט. הוא מאד רוצה זוגיות – הוא פשוט עוד לא מצא את האחת. הוא ביישן ועדין.
גם אמא שלו חושבת שהכל בסדר איתו וזה רק עניין של חוסר מזל.
ברור שלא זאת הבעיה של בני. בני בן ה-42 גר בבית אימו למרות שהוא מרוויח הרבה כסף בהיי טק. הוא מהנדס מוכשר, נראה טוב, מה שמבהיר שהמראה שלו והיכולת השכלית והכלכלית הם לא הבעיה. וזה בכלל לא משנה איזה בחורה אכיר לו. הוא מונע מפחדים ועד שזה לא יפתר הוא ימשיך להיות רווק צמוד לאימא. ושום קשר עם אישה לא יצלח.
משיחות עם אימו התחלתי להבין את התמונה המשפחתית. היא דמות מאד דומיננטית. היא מתערבת בכל דבר. היא מאד ביקורתית וקשה. בעלה, אביו של בני, הוא מריונטה שלה. הוא דמות מישנית לחלוטין ללא כל סמכות. היא השליטה היחידה. הדיקטטור. כל מה שחשוב לה זה לימודים. היא חפרה לילדיה כל השנים על לימודים וכמה זה הכי חשוב. כל עניין אחר שסוטה מלימודים היה בעיניה מיותר. בבית היה משטר קשה. חמימות, אהבה, ונעימות לא היו קיימים בבית הזה.
היא אישה צמאה להערצה. בניה (שכולם רווקים מעל 30) העריצו אותה ומעריצים עד היום. אבא הוא חיית מחמד לא מזיקה ולא מועילה. ככה הם תופסים אותו. זה המודל שיש להם בראש. אימא מושלמת שאישה כמותה אין להשיג.
זה המודל הזוגי והמשפחתי שחווה בני בילדותו. ילדות לא מזהירה. הוא נאחז עד היום דווקא במקום שלא סוגה בשושנים. הוא לא יוצא לחיים האמיתיים. הוא עדיין תחת סינר אימו. כמעט יונק. הוא עדיין הילד הקטן שמחכה לאהבת אם. החיים בחוץ גדולים עליו. התחייבות זה הסיוט שלו. להיות עם אישה זו אחריות כבדה מידי בשבילו. ובוודאי הריון ותינוק. הוא אמנם בן 42 אבל מנטלית הוא בן 10.
החיים גדולים מדי
לא פגשתי את בני וכל מה ששמעתי זה מפי אימו. אך מהכרותי העמוקה ומניסיוני הרב בסיטואציות דומות אני מבינה את התמונה.
לרווקות מאוחרת ולחוסר מסוגלות לזוגיות יש סיבות שקשורות לרוב בעבר בתקופות מוקדמות בהתפתחות. בטראומות בילדות ובמודל משפחתי קשה ומעוות. למשל כאשר ילדים גדלים עם אמא שתלטנית וביקורתית, ללא חמימות כמעט, בבתים שאין בהם שיח ריגשי, ויש ניכור ובדידות במשפחה, דמות אב לא רלוונטית והאימא היא שיא השלמות שעל פיה ישק דבר.
דווקא הילדים האלה נדבקים לבית הוריהם ומסרבים להתחיל את החיים. הם עדיין מחכים לחמימות של אימא והם הילדים המרצים. הם לא מצליחים לקיים זוגיות כי אין מישהי שהיא מושלמת כמו אימא. או לחילופין הפחד שלהם מאימא מסמל להם פחד כללי מנשים . אישה שווה ביג בוס/ ביקורת.
המודל הזוגי שראו בבית לא מעורר בהם מוטיבציה לזוגיות ואפילו מרתיע. יש להם הפחד להתחייב "לאישה זרה" מתוך חוסר יכולת לקבל את השונה ממך. יש פחד מלהקים משפחה ולהפוך להורה. חוסר ביטחון ביכולת להיות הורה טוב. וכמובן, פחד מביקורת של אימא על בת הזוג – כי אף אחד לא נראית לה מספיק טוב ל"תכשיט" שלה
ובגדול - תחושה כללית שהחיים גדולים מידי. זוגיות –בית –ילדים. התחייבויות. הכל זועק: לא לא לא.
רווקים שכן יגיעו לטיפול יזכו למודעות על מצבם האמיתי ויפסיקו לחיות על תירוצים וסיפורים שיקריים לעצמם שאין זמן לדייטים, חוסר מזל, או שלא נמצאה המיועדת. זה בולשיט. התשובות נמצאות עמוק בפנים. ורצוי לאדם לדעת מה מעכב אותו בחיים. להשתחרר מ"לוחות הברית" של ההורים ולבנות לך לוחות משלך. לפתח עצמאות, להבין את ההקשרים והקשיים להיתחזק ולצאת מהחממה אל המציאות.
בשנת 2017 חמישה רווקים/ות מעל גיל 33 שביקרו אצלי נישאו. בקרוב אצלכם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? בבקשה: Yaely_b4@walla.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת