כשהילדים גדלו, הפכה הזוגיות של אורי ואשתו ללא נעימה. הם העבירו ביקורת אחד על השני כל הזמן ורבו הרבה. הוא היה כל כך צמא לאהבה, עד שלא שם לב שהמאהבת שמצא, לא באמת אוהבת אותו ורק מחפשת גבר שיממן אותה; יעל ברון עם סיפור מהקליניקה שמראה כי משבר גיל העמידה יכול להיות מסוכן
הוא התחתן כשהיה בן 24. בלי התלבטויות, בלי לחפש בעיות, בלי לחפש חולשות, בלי לומר מוקדם מדי, בלי לומר עוד לא אהבתי די, מתחתנים וזהו. כי ככה זה היה לפני 40 שנה - הכרת בחורה, יצאתם שנה והופ לחופה.
היא ידעה כיצד לגרום לחזר אחריה באמצעים חומריים (אילוסטרציה) | צילום:
Jacob Wackerhausen, Istock
הלב מחפש אהבה
כשאורי הכיר את נירה היה ברור שיש כאן חתונה. הם היו בגיל המתאים, בעלי רקע דומה ומשפחות שמסתדרות נפלא. נולדו להם שלושה ילדים. אורי מפרנס מצויין ונירה באה עם ירושה גדולה. מבחינה כלכלית, הם מסודרים. נירה נשארה בבית. השנים עברו, הילדים גדלו ועימם גדלו גם הפערים בין נירה ואורי. מאבקי כח נצחיים ניטשו ביניהם: מי יותר צודק? מי יותר חכם? מי יודע יותר? ללא פירגון, כל אחד שש לכל הזדמנות להקטין את השני. האווירה בבית לא הייתה נעימה, מלווה בביקורת רבה, טענות ומרירות. כל מריבה התפתחה לשתיקה של שבוע לפחות. ואת כל זה ספגו הילדים עד שיצאו מהבית לחיים עצמאיים. לא פלא שגם עליהם הזוגיות מעיקה.
אף אחד משני ההורים לא עצר וחשב, אולי זו טעות? אולי החיים לא חייבים להיות כאלה? אף אחד מהם לא העלה את האפשרות לגשת לטיפול, והמושג גירושין הוא מחוץ לתחום.
אורי צמא לאישה. הכמיהה משגעת אותו. הלב רוצה אהבה, חיבה, שיחה, רוך. וכשרוצים ומחפשים זה קורה.
הוא פגש את דלית בחופשה באילת. היא היתה בכנס אדריכלים והוא שהה עם אשתו באותו מלון. הם ישבו ביחד בשולחן בארוחת הערב והתחילה ביניהם שיחה מעניינת. שניהם ידעו שסוף הארוחה לא יביא לסוף ביניהם אלא להיפך. גם למחרת בבוקר בבריכה בחרה דלית לשבת ליד אורי ונירה. הם פיטפטו על הא ודא בתמימות, אך באוויר היה מתח; המתח הזה שבין גבר ואישה. היה ברור שהם עוד ייפגשו.
דלית היא אישה פנויה בת 45, אם לילד. בתקופת המפגש לא היה לה בן זוג והיא הייתה המפרנסת היחידה. לאחר החופשה הם יצרו קשר אחד עם השני ונפגשו בבתי קפה בתל אביב. אחרי מספר פגישות, אורי כבר היה מאוהב בה עד מעל הראש. הוא היה לוחש לה מילות אהבה בטלפון, שולח לה פרחים ומתנות למקום העבודה וכל כולו בחלומו ההולך ומתגשם. הוא היה מאושר ומלא אנרגיה.
דלית שיתפה פעולה עם מילות האהבה, מעודדת אותו להמשיך בחיזור. הם נפגשו לעיתים תכופות ואף קיימו יחסי מין. היא אמרה וכתבה במסרונים כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת, והוא גמע כל מילה בשקיקה כמו משיקוי האהבה. גמע והתמכר. עד מהרה דלית הבינה שהיא בתוך מכרה זהב, או ליתר דיוק - כסף. הרבה כסף. אורי היה מסונוור ולא הבחין בהצגת האהבה של דלית. דלית המשיכה והגבירה את אהבתה המדומה לאורי. אבל הוא לא ראה זאת ומבחינתו היה המאושר באדם. סוף סוף זכה לעדנה אחרי שנים של נישואים קשים. פתאום היה לו עניין, האגו מרוצה, החזרה לחיי מין הסעירה אותו, ומתוך הטירוף הוא ניסה לרצות דלית ומילא אחר כל גחמותיה הנוצצות: מכונית יקרה, דירה, בגדים הוט קוטור, מסעדות גורמה ובתי מלון יוקרתיים. הוא ביזבז עליה כספים בלי הכרה. אבל ממש בלי הכרה.
אחרי שנת רומן "לוהט", כביכול, הוא החל לשים לב לסימנים שדלית לא איתו באמת. הזמינות שלה הייתה מוגבלת מאוד, היא סיננה שיחות ודיברה אליו בזלזול. לבסוף, הוא גילה במקרה שלדלית יש חבר חדש כבר כמה חודשים. היא אפילו חיה איתו, בונה ומשקיעה במערכת יחסים מבלי שהאחד ידע על השני.
אורי נשבר ומגיע אליי לייעוץ.
הרצון לחיות ולא רק לנשום חזק מכל נורמה ומחויבות. יעל ברון | צילום:
תומר ושחר צלמים
סכנה: רומן בגיל העמידה
הצורך של אורי ברומן, בעניין, באהבה, בתחושת נעורים מחודשת והבעירה בכל הגוף, בהתרגשות הזאת שכולנו מייחלים לה - הוא אנושי ומובן. אורי כלוא מרצון כבר שנים עם אישה שאינו אוהב, שאינו מעריך ובקושי מכבד. אבל זו הגזרה ואת זה הוא אינו מסוגל לשנות. ככה הוא חושב, זה סט האמונות איתם גדל, התחנך ומיישם. אלא שהצרכים האמיתיים שלנו לא מכירים את הגבולות החיברותיים שהצבנו בפניהם, הצרכים שלנו גם לא חתמו על הכתובה, והאמת שלא חל עליהם שום חוק שכלתני. הרצון לחיות ולא רק לנשום חזק מכל נורמה ומחויבות.
הרבה זוגות חיים במצב דומה. מביאים ילדים לעולם, מתנהלים ברמת מודעות נמוכה, וסומכים על האינסטינקטים: פולטים כל מה שעולה על מוחם, או לחילופין, אוגרים כעסים ועלבונות מבלי לתקשר. אין הסתכלות על העבר, אין למידה ואין "חפירות" פסיכולוגיות. ללכת לטיפול? שלא נדע. זה רק לפסיכים. החיים עוברים להם מכוח האינרציה. נאחזים זו בזה, לא באופן תומך, כי אם באופן נואש ומטביע. מפחדים לזוז, מעמידים פנים וצוברים תסכולים. כל יום עובר לפעמים כמו עונש, לפעמים בשיממון. אבל זה מה יש. רק המוות יפריד בינינו. נשבענו אז לפני שנים ולא משנה מה יהיה. יש אנשים שחיים בסבל נוראי, מדוכאים ומרירים וישנם בעלי מנגנון המייפה את המציאות, מגובים ביכולת להאמין בסיפורים שהם מספרים לעצמם, יחד עם מנגנון משוכלל של הדחקה שקובר את כל הזוהמה.
רומנים בגיל העמידה קרו, קורים ועוד יקרו הרבה, ואני לא אוכל לעצור את זה וגם לא לשפוט. אבל אוכל להמליץ לכל אדם להיות ער לניואנסים ולמסמני הדרך בחייו. שימו לב, אם כבר מצאתם עדנה בגיל העמידה ואין לכם כוונה לעזוב את הבית היו ערים להבדל בין אהבה לבין תאוות בצע בלבד. לא תמיד קל להבחין. עושר כלכלי ונדיבות הם מעוררי אהבה ידועים. נשים נמשכות לגברים מצליחים ומבחינתן מדובר במשיכה אמיתית, והגבר, מבחינתו עשוי להנות מהפגנת יכולותיו הכלכליות שמעידות על הצלחתו. הסוד הוא, כמו תמיד, במינון. דרישה של מתנות יקרות ערך וכספים והתניית המשך היחסים בכך צריכה להדליק נורות אזהרה אדומות ולאותת על כיוון לא נכון של היחסים. במערכת יחסים צריכה להיות תמיד נתינה הדדית בין אם מדובר באותו מטבע ובין גם אם היא מתבטאת במטבעות שונים: רוך ואהבה כנגד בטחון כלכלי. כשהנתינה היא חד צדדית, והצד מנגד מקבל ומחזיר כתף קרה - זה הזמן להביט על הקיר בעיניים פקוחות ולקרוא את הכתובת: די.
