שבתאי היה בן 51 כשהתאלמן. היתה זו מכה קשה עבורו לאבד אישה אהובה בגיל צעיר יחסית. הוא נשאר עם שלושה בנים בגילאי 18-21. שבתאי הוא איש נעים, שרמנטי ואמיד שצבר כסף רב ונכסים, ועדיין המשיך לעבוד ולצבור. לאחר תקופת אבל הוא חזר לפעילות מלאה והכיר את רחל בקאנטרי קלאב השכונתי. רחל היתה גרושה בת 49, אינליגנטית ונאה. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם איחדו את בתיהם.
הם היו זוג מקסים ואוהב. היא דאגה לשבתאי ולילדיו, והוא דאג לה. היא היתה המשפחה שלו. כל יום שישי אספה את המשפחה סביב שולחן, בחגים הזמינה את כולם על פי מנהגי החג וכשנולדו לשבתאי נכדים תפקדה כסבתא לכל דבר. הם באמת היו מאושרים בפרק ב' שלהם. נדיר לראות זוג כזה.
זכרו את טוב לבה
שבתאי ורחל מעולם לא דיברו על כסף ועל רכוש. גם אם הזכירו את הנושא היה ברור שרחל בטוחה כל חייה. כל עוד שבתאי באיזור, היא לא צריכה לדאוג לכלכלתה. ומה יקרה אם ששבתאי לא יהיה באיזור? על זה הם בכלל לא חשבו. שבתאי ערך צוואה לפני המון שנים עוד בטרם הכיר את רחל, והיה ברור באופן טבעי ביותר שכל רכושו וכספו יועבר לילדיו אחרי מותו. הם חיו יחד 18 שנים. אף אחד לא חשב שיום בהיר אחד שבתאי ייצא מהבית ולא ישוב. הוא נהרג בתאונת דרכים.
הילדים היו גמורים מהאובדן. גם רחל בכתה שבועות. היא תמכה בכל המשפחה והייתה להם כאם מחבקת ואוהבת. כשהתאוששו ושבו לשגרה, הם פתחו את הצוואה בהנחה שאבא הוסיף את רחל. גם היא היתה בטוחה שהיא מוגנת וששבתאי דאג לרווחתה, אך הם גילו שהצוואה לא שונתה ורק הבנים הם היורשים. מה זה אומר לגבי רחל? שהיא נותרת ללא כלום!
העלבון היה גדול. רחל כעסה עליו מאוד, אך כבר לא היה למי לבוא בטענות. היא היתה אבלה על מותו אך רתחה מבפנים. איך ייתכן שחיה עם גבר 18 שנים, דאגה לו ולילדיו ולא תוכל להזדקן בכבוד?! הסיפור הזה נגע לליבם של הבנים שהיו כבר כבני 40, נשואים עם ילדים. הם אהבו אותה וזכרו לה את כל התקופה שתמכה בהם. היא היתה להם לכתף כמו אמא, עזרה ודאגה לאביהם ואהבה אותו באמת.
לפי החוק היתה אמורה רחל לצאת מהבית המשותף שגרו בו ולהיפרד מכל רכושם. לאחר התייעצות, החליטו הילדים פה אחד לתת לרחל לגור בדירה עד יום מותה ולהקציב לה משכורת חודשית מכובדת לכל שארית חייה. הם ממשיכים להיות בקשר חם עם רחל עד היום.
בשלב מסויים ניפרד
הסיפור הזה נגמר כך, אך הוא יכול היה להיגמר אחרת, כשרחל זרוקה בגיל 70 לרחוב. כדאי וניתן למנוע מצבים כאלה. כאשר מדובר בזוגיות של פרק ב', יש חשיבות גבוהה להסכם ממון, במיוחד כאשר אחד הצדדים או שניהם צברו הון בחייהם הקודמים. אינני מתייחסת להיבט המשפטי, אלא הנפשי. פרק ב' מגיע לרוב כשכבר יש לך כסף ורכוש שצברת עם השנים, וכשכבר אתה אבא או את אמא לילדים והמחשבה על הזדקנות ופנסיה בפתח. הסכם ממון מגן על שני הצדדים והוא מפיג מתחים בתחום הכספי כי הכל ברור וידוע. חוזה מיועד למצבי משבר. כל עוד הכל טוב והלבבות עפים באוויר - זה יופי. אך, מה קורה שיש מוות לא עלינו או סכסוך ונאלצים או מחליטים להיפרד?
לרבים מהאנשים יש עדיין התנגדות להסכמים כאלה. זה מוריד את הרומנטיקה, הם טוענים. זה כמו עסקה כלכלית, התעסקות בפרקטיקה ולא באהבה, זה מנבא סוף ליחסים, חשיבה שלילית וכו'. אני אומרת אדרבא, הסכם ממון הוא מבחן למידת החוזק והאמת ביחסים, ומוטב להגיע למבחן זה בזמן השיא של היחסים ולא בזמן של שפל.
חברים יקרים, אהבה זה גם, ואולי בעיקר, כנות ופתיחות ואפשרות לדבר על הכל. על הנעים ועל הפחות נעים. האפשרות של פרידה עומדת בכל זוגיות כי מי שנולד ודאי ימות. כאשר יש הסכם והדברים ברורים, ההחלטה האם להישאר ביחד או להיפרד, לעולם לא תישען על כסף או על חוסר ודאות. לכן, תהיו ביחד מתוך בחירה של אדם באדם ולא מתוך שיקול כלכלי כזה או אחר. תישארו ביחד מהסיבות הנכונות, של חום, הערכה ונתינה הדדית. הסכם ממון רק יעזור לכם להיפרד בלחיצת יד ולא במעיכת לב.
>> לעמוד הפייסבוק שלנו עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: מהו הסוד לזוגיות ארוכת שנים?