הם הגיעו אלי עם בטן מלאה אחד על השנייה. מתוסכלים עד הקצה. הם ביחד כבר שנה.
לימור, רווקה בת 37 ואהוד, גרוש בן 41 + 2. הם הכירו לפני שנה והתלהבו אחד מהשנייה. הם סיכמו שהם נפשות תאומות. מחוברים בכוכבים, נולדו זה לזו. הם היו בטירוף חושים עד שהציפיות מהקשר התחילו לעלות.
אהוד הוא פקיד זוטר עם משכורת מינימום ולימור עורכת דין בעלת משרד גדול עם שכר גבוה. זה פרט חשוב ומשפיע במאזן.
לימור כועסת שאהוד לא רוצה להתקדם איתה לחופה אפילו שהוא מבין שהיא בסוף עידן הפוריות שלה. אהוד טוען שלימור לא אוהבת אותו מספיק, לא מתייחסת אליו, מזלזלת בו ולא חמה לילדיו מנישואיו הקודמים. וזה לא מבשר לו טובות. מצב היחסים לא מתאים לחתונה וילדים מבחינתו.
"אנחנו רבים המון. מקללים וצועקים. אנחנו חושבים אחרת. אנחנו מאד שונים, אני מפותחת ואשת שיחה ואוהד פרקטי ולא עמוק", אומרת לי לימור.
"אני רוצה להתחתן. המונה דופק והזמן דוחק. אני כבר מבוגרת ורוצה ילד. פנטזנו על חיים ביחד, על דירה יפה וילדים משותפים. אהוד היה ממש בעניין ועכשיו במאני טיים הוא נסוג. לא רוצה. מדבר איתי על פרידה במקום על חתונה. נמאס לו ממני. הוא טוען שאני רודה בו ובילדיו ולא שמה עליו ובצורה הזאת הוא לא מתחתן. זה מקור לצרות לדעתו.
"אבל אני אומרת לך, זה לא נכון. הוא הבעיה. הוא בן אדם סגור. קשה לי לנהל אתו דו שיח. הוא לא איש שיחה ולא איש ספר. הוא אדם פשוט ופרימיטיבי ואני מתקדמת וליברלית. אני תל אביבית שמכירה את החיים והוא בחור רגיל מנהריה. אנחנו בפרשת דרכים. מצב של קבלת החלטות. למען גילוי נאות – נפרדנו כמה פעמים ואחרי יומיים חזרנו בתרועה. אנחנו עוברים סבל ולא יודעים איך לפתור את הפלונטר. אהוד חושב על פרידה ומאז אני בחרדות. אין לי זמן לחפש עכשיו גבר חדש".
אהוד מספר לי שהוא היה מאוהב בה בטירוף חושים, אובססיבי עליה, מקנא לה נורא, מפחד לאבד את "הדג השמן" שתפס. מעריץ אותה, את השכל שלה, את החוזק. אך לאחרונה הוא סופג הרבה יותר מדי ממנה.
"נמאס לי להיות פראייר", הוא אומר. "היא לא נחמדה אלי, לא סובלת את הילדים שלי, לא רוצה לעשות איתי סקס ולא שום מגע פיזי, היא בקושי מדברת איתי. רק באה בטענות. כבר לא כיף לי ואני לא מוכן להתחתן במצב יחסים שכזה. נכון שפנטזנו אבל עברנו הרבה מאז ודברים השתנו לרעה. אם המצב לא משתפר אני עוזב. יהיה לי קשה בלעדיה אבל בלתי נסבל לי איתה. אני תקוע. לא יודע איך יוצאים מזה".
חייב להיות אמיתי
לימור ואהוד יקרים,
אתם עסוקים רק בהאשמות. אתם לא לוקחים רגע ומסתכלים כל אחד על חלקו בתסבוכת. ועם גישה כזאת לא ניתן להתקדם קדימה אלא רק אחורה.
לימור, את קרובה ל-40 והזמן דוחק, זה נכון. אני מבינה שיש לך כאן הזדמנות ואתם כבר שנה ביחד. בשבילך עכשיו להיפרד זו לא עסקה טובה. אולי את באמת לא כל כך מעריכה ואוהבת את אהוד ולא מצליחה להעמיד פנים שכן. הסיבה שאת אתו היא משקולים ביולוגיים בעיקר, וזו לא סיבה מספיק טובה כך מתברר. את מרוכזת בצרכיך ולא רואה אותו ואת ילדיו ממטר.
זה בא לידי ביטוי בהרבה מאד סיטואציות. בתוכך את מאוכזבת מבחירתך, את חושבת שאהוד לא מספיק אינטליגנטי בשבילך אבל בלית ברירה את ממשיכה את היחסים ואפילו רוצה להרות לו, להתחתן לקשור את גורלך בגורלו. אבל המציאות עולה על כל המילים ואהוד לא מסופק מאהבתך ומיחסך אליו ואל כל מה שבא אתו "בחבילה". את נלחמת עליו ומגיעה לטיפול על מנת לשפר את הקשר ולממש את האימהות/משפחתיות. אני מבינה את השיקול אבל בלי חום והכלה זה לא יעבוד לך, וזה חייב להיות אמיתי מהלב.
הסיבה שאת אתו היא משקולים ביולוגיים בעיקר, וזו לא סיבה מספיק טובה כך מתברר. את מרוכזת בצרכיך ולא רואה אותו ואת ילדיו ממטר
אהוד, אתה נשאר למרות כל מה שתיארת כי בשבילך לימור היא פסגה ואתה מבסוט שהשגת "סחורה טובה". קשה לך ללכת כי לדעתך אולי לעולם לא תגיע שוב לכזאת אישה. יפה, מצליחנית, אשת קריירה. אתה מעריץ אותה על כך. זה הישג מבחינתך. ויש לך במה להשוויץ. אבל מה שאתה סופג עולה על הטוב ויש לך הרהורי פרידה. גם איתך לא קל והסגירות שלך וחוסר הרצון/היכולת שלך לנהל שיחה פתוחה מאד מרחיק ביניכם.
אתם עדיין ביחד. אלה העובדות. מה שמחבר אתכם זה הריגוש שמסרב להעלם. קשר קשה ואולי בלתי אפשרי הוא החומר המזוקק ביותר ליצירת אי שקט וריגוש מתמשך. התחושה שלא באמת השגתם אחד את השנייה מלבה את הלהבה לטוב ולרע. אתם מנגנים על העצבים הכי חשופים שלכם ולכן האש עוד בוערת.
אם לא תעשו שינוי (כל אחד את שלו) זה יגמר בינכם בסופו של דבר. אתם תתעייפו ותוותרו. במצב העניינים כרגע אין טעם להתקדם. מתחתנים כשטוב ונעים ביחד ולא כאשר הקשר עומד על חוט השערה.
המסע עוד לפניכם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com