"עוד לא מצאתי את האחת והיחידה". אומר לי אלעד, בן 40 ועדיין רווק. הוא נאה וגבוה, משכיל ונחמד ואין שום סיבה נראית לעין לכך שהוא עדיין רווק. כן אני אומרת לו. זה ברור! אבל מדוע לדעתך זה לא קרה עד היום? הוא מתעקש שהכל תקין ופשוט ושזה חוסר מזל. מניסיוני הרב אני יודעת שתשובה כמו ׳לא מצאתי את האחת׳ זה רק תירוץ והתנערות מהסוגיה. מאחורי המשפט הזה יש חיים שלמים והרבה חוויות קשות שהתוו את הדרך ויצרו מחסום. יש מודל מקולקל מהבית. או משהו שקרה בעבר שגורם לך כל כך להיזהר ולפחד מקשר מחייב, משפחתיות וילדים.
עכשיו אני כבר מתחילה לחטט בעברו למצוא מה קרה בדרך שעוצר את אלעד מהתחייבות וקשר רציני , מה חוסם אותו בדרך להקמת משפחה. הוא מתחיל לספר והדברים מתבהרים. אלעד גדל במרכז הארץ , יש לו עוד 4 אחים. כולם מעל 30 וכולם רווקים. אמא תמיד היתה עקרת בית ואבא שפרנס את המשפחה בעבודה קשה. כבר בגיל הרך הוא שמע צעקות והיה עד לריבים אלימים בין הוריו. אמא היתה חלשה, כנועה ומרצה ואבא כוחני וקשוח, מריר ומתוסכל.
״כשהייתי בן 13 כבר הבנתי שיש לו רומן עם אישה צעירה,״ מספר אלעד. ״תפסתי אותו, שמעתי אותו מדבר אליה בחום ורומנטיקה. שמרתי את זה בסוד. לא רציתי לפגוע באימא שלי. הסוד הלך איתי לכל מקום והפך למעמסה על הגב. שנתיים אחרי זה הוא עזב את אימא. הלך לחיות עם ההיא. אמא היתה גמורה מזה. הפסיקה לתפקד. נכנסה לדיכאון. הייתי במצוקה נוראית. לא דיברתי עם אבא שלי. לא רציתי לראות את הפרצוף שלו מולי. כעסתי ורתחתי. שנים לא דיברתי איתו , לא עניתי לו לטלפונים. ניתקתי מגע. קיללתי את עצם קיומו. בינתיים הוא התחתן ונולדו לו עוד ילדים. נהיו לי עוד אחים, אבל לא רציתי להכיר בהם. רק אחרי כמה שנים טובות חזרנו לדבר אחרי תחנונים שלו. עד היום אני כועס עליו. אנחנו נפגשים ומדברים וגם את אחיי פגשתי. אבל יש לי עדיין בטן מלאה עליו.״
זוגיות בשבילך זה כמו מאסר בעינויים
אלעד יקירי.
הכעס הזה עוצר אותך מלזוז קדימה וכנראה גם אחיך תקועים שם בדיוק באותו מקום. עברתם טראומה וטרם יצאתם מזה. לא הפרידה היא החלק הקשה בסיפור שלך אלא דווקא כל השנים שלפני. הפרידה היא אקט השיחרור. גירושי הורים הם תמיד חוויה לא נעימה לכולם וגם לילדים אך תלוי איך זה קורה ומהן הנסיבות, תלוי בגיל הילדים וברמת המודעות של המשפחה למזעור נזקים. במקרה שלך היית עד למצבים כאוטיים קשים, אלימות, חרדה, בכי וחולשה של הורה. כל אלה ערערו את ביטחונך הקיומי. משפחה הפכה בעינך למקום קר, מנוכר ומאיים. מודל לזוגיות בשבילך זה כמו הסיוט בהתגלמותו. כמאסר בעינויים. גבר=אבא =ראש המשפחה, מי שהיה אמור לגונן עליך ולא לאכזב לעולם מועל באמון ונוטש. כך ראית את תמונת חייך וכך היא מצטיירת לך עד היום.
עכשיו שאתה אדם בוגר אני מציעה לך לשנות גישה ולהבין את הנפשות הפועלות בסיפור, כולל את נפשך שלך. ראשית רצוי לדבר על העבר ולפורר את החוויות על מנת להבינן. אם המשפחה שלך היתה כזאת אין זה אומר שכך זה בכל מצב וכל המשפחות כאלה. יש גם חיים אחרים. אפשר לבנות זוגיות ומשפחה וליצור אוירה נעימה ותומכת, הכל תלוי בך ובחירותיך. תבין שאמך היתה חלשה מול אביך, היא לא היתה עצמאית ולא העזה לחשוב על גירושים. היא היא היתה תלויה באביך לגמרי. היא לא הכינה עצמה לאפשרות שדבר כזה יקרה לה. אבא שלך התהלך שנים מתוסכל ולא מאושר. אני לא מצדיקה את מעשיו אך גם לא שופטת. הוא מצא נחמה בזרועות אישה אחרת ורצה לחיות טוב יותר. הוא משך את הסוד שנים ולא הודה באמת כי הוא מאד פחד מהצעד הזה ומהאפקט שיביא אחריו. הוא פחד שלא יוכל להתמודד עם הכעסים של אמא ושלכם. הוא הבשיל עם עצמו זמן רב ואז עזב.
הוא לא רצה להתנתק מילדיו, הוא לא רצה לגרום צער, אבל כן רצה להתגרש מאימם. זה רצון לגיטימי וזה קורה הרבה מאד. אדם לא אמור להישאר במקום שרע לו. ואבא שלך הלך עם הלב. הוא לא פגע בזדון. הוא חי את חייו. השתקם והפך למאושר יותר. אתה עדיין מסתכל על הסיטואציה ועל הוריך בעיניו של אותו הילד הפגוע, הקורבן הכועס ולא שמת לב שהפכת לאיש בוגר. לא עלית שלב בהתבגרות ובהבנה ונשארת עמוק בכעס שהרס לך את החיים.
ככל שתבין יותר כך תכעס פחות. ככל שתכעס פחות כך חייך יהיו פתוחים ונקיים יותר. זה יהיה תהליך אבל אני ממליצה לך להתחיל אותו עכשיו. אני מבינה את הכאב שלך עצמך ,על אחייך ,על המשפחה שהתפרקה ועל אמא הכאובה אך אם תשנה את המחשבות משמע תתבגר תבין שלא תמיד הכל הולך חלק כמו באגדות ואין אשם וצודק. בני אדם הם יצורים אגואיסטים שבכל מקרה דואגים לרווחתם. אבא שלך סבל עם אמא ולכן חיפש וגם מצא מקום חם ואוהב. הוא סבל כל הדרך וגרם לסבל גם לכם. זה נכון.
סליחה וחמלה הם החומרים שאיתם אפשר לצעוד קדימה. גם ביחסים שלך עם אבא וגם עם החיים שלך. אל תהיה שיפוטי וגם לא קורבני, החיים דינמיים, מצבים משתנים ודברים קורים. אולי יום אחד גם אתה תמצא את עצמך בדילמות של גדולים ותתלבט שנים. זכור שתמיד בסוף התהליך תגיע למקום שמתגמל אותך. מסתבר שככה בני אדם בנויים.