ולכן, הופתעתי כאשר שאלתי את יוסי ורוית, זוג צעיר בגילאי ה-30, איך אוכל לעזור להם - והם ענו לי פה אחד שאין להם שום בעיה. הם הגיעו אלי, לדבריהם, כדי ללמוד איך לא ליצור בעיות בעתיד.
על מה מדברים? על קניות ועל סידורים
השיחה קלחה, והשניים – היא סייעת בגן ילדים, והוא רואה חשבון - סיפרו לי על החיים המשותפים שלהם. "אנחנו מאד אוהבים אחד את השני, ואנחנו אנשים מאד פתוחים", הדגישו שוב ושוב. "אני עובדת מעט שעות ומרוויחה מעט כסף, ויוסי עובד עד הערב והוא המפרנס העיקרי", פרטה רוית בגילוי לב. "בזמן הפנוי אנחנו משחקים באפליקציות בסמארטפון, ששנינו מכורים אליהן, וכשנהיה מאוחר נכנסים למיטה ונרדמים". סקס? עשר דקות, פעם בשבועיים. "לא בא לי", ספרה רוית. "יוסי דווקא חרמן, אבל אני לא בעניין. עד שהוא מגיע בערב אני כבר עייפה ולא מתחשק לי".
"אתם מדברים לפעמים?" אני שואלת. "כן, מדברים. על קניות, סידורים ואיך לחסוך כסף. זהו".
אני שואלת אותם על הילדות שלהם, כדי לנסות להכיר אותם יותר. בהתחלה הם מספרים שהכל טוב: הייתה ילדות נפלאה, ההורים של שניהם מושלמים, החיים זרמו עד עכשיו מדהים. אבל אני מקשה וחופרת יותר לעומק, והנה, פתאם סיפורים פחות נעימים נשלפים מארכיון המוח, שהוא ארכיון שמור וכמוס ונעול במפתח ההדחקה. הם מספרים על טראומות עבר, ואני רואה שכל אחד מהם שומע את הסיפורים האלה על בן הזוג שלו בפעם הראשונה.
כשיוסי סיפר שהיה ילד ילד ממושקף, מחוצ'קן ולא מקובל, ושהילדים האחרים לעגו לו, לא הזמינו אותו למסיבות כיתה ולפעמים אפילו החרימו אותו, רוית היתה בהלם. "זו הפעם הראשונה שאני שומעת את זה", אמרה לו. "לא שאלת אף פעם, אז לא סיפרתי", ענה.
גם אצל רוית, הסתבר, לא הכל פשוט: היא חווה התקפי חרדה קשים, שתופסים אותה בעבודה או באמצע הרחוב. כולה מזיעה, רועדת, הדופק שלה עולה והיא חשה בבחילה. כשהיא שותה קולה, זה עובר לה. אחרי שסיפרה על כך בפגישה שלנו, הסתכל עליה יוסי בהלם מוחלט. "למה לא סיפרת לי על דבר כזה?", שאל. "לא רציתי להדאיג אותך", ענתה בתשובה.
וכך, פגישה אחר פגישה, המשיכו השניים לפרוק מעל ליבם את מה שבאמת חשוב בחיים: את הרגשות, את הפחדים, את הרצונות לעתיד, את כל הדברים שמעולם לא שוחחו עליהם ביניהם. פתאם עלתה לדיון הביקורתיות של רוית, האדישות של יוסי, מצבי הרוח שלה והציניות שלו.
איך תדעו שזה לא מה שקורה אצלכם?
"במה זה עוזר לנו, לדבר על כל הדברים האלה?", שאלו אותי. ועניתי להם: ההיכרות, הקרבה, זה בדיוק מה שעושה את ההבדל בין יחסים טובים ליחסים לא טובים. אתם חייבים לתקשר! אהבה וחברות הן לא סתם מילים שנאמרות או נכתבות בסמס, ורוית ויוסי הבינו, לפתע, שהם כלל לא מבינים את המשמעות של המילים האלה.
לו הייתי שמה את השניים האלה לבד בצימר לסוף השבוע, הייתי מוצאת אותם במוצאי שבת מתים משעמום. אין להם לא סקס ולא שיחות נעימות – אז מה כן יש להם? הם ישחקו עם הנייד עד תום הסוללה וילכו לישון? לאהוב זה להיות קרוב ללב; לדעת דברים אחד על השני, להתעניין, להכיל, לקיים יחסי מין, לצאת ביחד, להכיר חברים ביחד. "אתם נשואים רק שנה אחת", אמרתי להם. "עוד 50 שנה לפניכם! איך תעברו עוד 50 שנה במדבר רגשי שכזה?". וזה, רבותיי, זוג שהגיע אלי ללא שום בעיה.
הרבה מאד זוגות חושבים שאין להם בעיות. זה נובע מרמת מודעות נמוכה, שהרבה פעמים מובילה גם לתקשורת לקויה. תקשורת לקויה מתחילה קודם כל בתוכנו, ביכולת שלנו לשוחח עם עצמנו, ברמת המודעות שלנו. כדי להתקדם כזוג, היחיד חייב לדעת מי הוא ומאין הוא בא. מהו הדימוי העצמי שלך, וממה הוא נובע? מה עברת בחיים, בילדות, בבגרות, ואיך זה משפיע על מי שאתה היום, על המעשים, הרגשות, היכולות החברתיות והזוגיות שלך? מהו המודל הזוגי ממנו אתה ניזון? רק כשתתחיל ללמוד על עצמך, תוכל להכיל ולהבין גם את בן או בת הזוג שלך.
רוית ויוסי לא חיו בעולם של עומק ומודעות, אבל היופי הוא שהם בכל זאת הרגישו שמשהו לא בריא קורה להם – והם הגיעו כדי ללמוד על עצמם ולהתפתח. הרי לא מרימים טלפון למטפל וטורחים להגיע לפגישות ייעוץ זוגי סתם בשביל הכיף.
אתם חושבים שהכל אצלכם בסדר בזוגיות? תחשבו שוב. אם משעמם לכם ועוברים עליכם ימים על ימים ללא שיחה, מילת אהבה, מחמאה וחום הדדי - אתם כנראה זוג מרוחק, גם אם אתם מפחדים להודות בכך.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו