התחתנו בגיל 22 כי נכנסתי להריון.
אנחנו מאד צעירים. אחרי שנת חברות בוסרית אך מלאה בתשוקות נכנסתי להריון והחלטנו שממשיכים עם זה. לא רציתי לעשות הפלה. חשבתי שאם יש אהבה כזאת גדולה ,תשוקות וריגושים אז למה לא למסד? זה היה נראה לי המסלול הכי טבעי.
אני עובדת בעבודה טובה וגם בעלי מפרנס טוב. אנחנו גרים בדרום הרחוק והחיים לא מאד יקרים שם, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשכור דירה קטנה ,אך למרות זאת בעלי התעקש שנגור עם הוריו, חשבתי שזאת תהיה בעיה ובטח נסבול מאי נוחות אבל זרמתי אתו, לא רציתי ריבים ואווירה עכורה.
אלא שמשם הכול ביננו הדרדר.
ההורים שלו מתערבים לנו בכל דבר, משתלטים לנו על החיים, מחליטים בשבילנו מבלי לשאול בכלל את דעתנו. אחרי הלידה זה היה טירוף. אמא שלו לא נתנה לי מנוחה. רצתה לטפל בתינוק וכל מה שעשיתי היה לה משהו שלילי להגיד . הייתי מתפוצצת מכעס ובעלי אוטומטית היה מצדיק אותה.
הוא עושה כל מה שאמא שלו אומרת ויש לה הרבה מה לומר. אותי היא לא אוהבת, היא חושבת שאני לא מספיק טובה לבן שלה.
לאחרונה הכל עלה מדרגה. אנחנו רבים המון ועל כל דבר ובעלי בא הביתה רק מאוחר בלילה כי ממש לא בוער לו לחזור. את הילד הוא בקושי רואה ואני צריכה להתמודד עם הכל. טיפול בילד, ניקיון וביקורת מחמתי. כבר אין ביננו מגע, אין שיח, אין בילויים. כלום. הוא לא סופר אותי בכלל.
ביקשתי לדבר איתו כי בער בי הצורך לשתף אותו במה שעובר עלי. אלא שהוא מצא זמן רק שבוע אחרי שביקשתי.
הצגתי את המצב, אמרתי לו כמה קשה לי, אין לי פרטיות. יש לנו כסף לשכירות, בוא נעשה צעד. בוא נעבור דירה ונשפר את הקשר. כששמע את ההצעה הוא פשוט קם ויצא. הוא אפילו לא הקשיב עד סוף המשפט אלא רק מלמל "לא בא בחשבון" , והלך.
אני משתגעת. מה עושים? לאן הולכים מפה? אני לא רוצה להתגרש. יש לך רעיון אחר?
את לא מרגישה חשובה ולכן את לא נחשבת
כתבת שסיבת החתונה הייתה ההריון כששניכם הייתם בני 22 ולכן בגדול מה שאמרת זה ,שזו הייתה החלטה מהירה, אימפולסיבית וילדותית. שהתעלמת מבשלותו של בן זוגך וטסת למטרה. ציינת שאין לכם בעיה כלכלית, אבל בהחלט יש מכשולים אחרים.
לגור עם ההורים זה אולי זול, יש פחות ניקיונות, פחות אחריות, בייבי סיטר צמוד, ארוחות מוכנות ישר לפה אבל המחיר שמשלמים על זה הוא עצום והרה גורל.
בעלך עדיין ילד שצמוד לאימא, ואימא עדיין מחליטה בשבילו, הוא עדיין מרצה את ההורים והם ראשונים בשבילו הרבה לפניך. בעלך צעיר מידי , וילדותי מידי בשביל להיות איש משפחה.
זה גדול עליו ולכן הוא עדיין נצמד לבית הוריו. הוא עוד לא עבר לשלב העצמאות , הוא חווה קושי, מרגיש שנפל עליו תיק כבד. הוא עוד חווה "וייב" של רווק, הוא עוד רוצה להיות פרפר חופשי ולבלות עם חברים בלילות. הוא לא יכול לשאת את האחריות.
כן, הייתה ביניכם אהבת נעורים, מיניות מתפרצת, חוויות מסעירות אבל בין הקצפת של ה"לאבי דאבי" לבין להיות איש משפחה יש דרך לעשות. והא עוד לא הלך בה.
ואת? איפה הצד שלך בסיפור? להכל הסכמת. הלכת על פיו, ראית והרגשת שזה מדרון ולא עצרת את כדור השלג.
בעלך מרשה לעצמו כי את אפשרת לו. הוא מתעלם ממך, לא מכבד אותך, ספק אם מעריך, תמיד הוא נגדך ובעד אימו , הוא לא מגיע הביתה בזמן סביר, לא שותף לגידול הילד וכל זה קרה שוב ושוב ולא עצרת את המפולת.
הכל קורה לך בגלל הפחד שלך מפרידה. ומי שמפחד מפרידה ובולע הכל ושותק בעצם מביא על עצמו את הפרידה. הלכת לאבוד, קולך חלוש ולא נשמע. את לא מרגישה חשובה ולכן את לא נחשבת.
הפתרון שלך זה אומר שינוי גישה. זה הכרחי לבחינת המצב. נו מור יס וומן. תתחילי להביע את דעתך בקול ברור. אימרי ללא חשש שכך את לא ממשיכה. בעלך לא רגיל לשמוע ממך משפטי אומץ. את מובנת מאליו בשבילו והוא מכיר בפחד שלך מפרידה ועל זה הוא יושב לך ומנגן. הוא זחוח.
זה יהיה המבחן שלכם, תמיד תתכונני גם לתרחיש שממנו את בורחת . קחי את הצ'אנס. תרימי ראש ותזרקי את הפצצה. אם בעלך יקפוץ על המציאה וירצה פרידה ,זכרי שלא הפסדת את גבר חלומותיך. ואם הפצצה תעיר אותו אתם רק תרוויחו.
נכון שילד משותף זה סיפור לא פשוט אבל לשרוף חיים שלמים ולהישאר חלושה זה הרבה יותר גרוע.