מתברר שלחיות עם אדם אחד את כל החיים זה לא מספק את כל הצרכים. כל אדם נמשך למקומות נעימים, חמים ומחמיאים. אף שחתמנו על הכתובה ועל נדר הנאמנות, בפועל האינדיבידואל מנצח. וכשמקום כזה נגלה אליך אתה עף כמו פרפר לאש, וכך בדיוק נולד המושג מאהב/ת.
שלומית, בת 38, נשואה עם שני ילדים וגרה בישוב קטן וחיה חיים רגועים ושקטים. אולי שקטים מידי. "אני חנונית, מופנמת. לא מדברת עם אנשים ברחוב, הכי סגורה וביישנית", מספרת לי שלומית. "פתאום, בלי תכנון פגשתי גבר שהפך לי את המוח ברמה שלא הכרתי. לא בא לי לעשות כלום חוץ מלחשוב עליו יומם וליל. החיים שלי נצבעו בוורוד והוא הפך להיות כל עולמי.
"אני נשואה לבעלי מעל עשור בנישואים משעממים ובנאליים, בית, ועבודה, ילדים. שנינו שקועים בטלפון כל ערב וב-23:00 פורשים למיטה. אנחנו גרים בישוב קטן כך שגם בחוץ שקט, אין אקשן. למרות זאת אף פעם לא חשבתי על גירושים עד שפגשתי את עדי.
"במסגרת העבודה שלי אני טסה הרבה. באחת הטיסות התיישב לידי גבר נחמד, פתח בשיחה והרגשתי שהוא ממש התחיל איתי. בהתחלה הייתי בשוק שיש גבר שרואה אותי בכלל, תמיד חשבתי שאני שקופה וזה היה כל כך מרענן ומרטיט. הוא החמיא לי המון ורציתי עוד מזה. החלפנו טלפונים, חזרנו לארץ והתחיל רומן לוהט.
"הוא שם לב אלי, שולח זרים ושירים. החיים שלי התמלאו באושר צרוף. חייתי משיחה איתו לסמס שלו. אני בודקת כל היום מתי הוא מחובר לוואטסצאפ ובודקת למי הוא מגיב בפייסבוק ומה הוא מעלה לאינסטגרם שהפך לבית שלי.
"היינו נפגשים רק פעם או פעמים בחודש לשעה או שעתיים. חיכיתי רק לזה וכלום מסביב לא עניין אותי. הילדים היו במקום אחרון ואת בעלי בכלל לא ספרתי. התרגשתי עד השמיים רק ממנו, גם מהחיבוק שלו וגם מהסקס איתו.
"רדפתי אחריו כמו משוגעת. אם הוא לא צלצל או סימס הייתי נכנסת לדיכאון ולאובססיה. לאט לאט שמתי לב שהוא מתרחק וזה גרם לי עוד יותר להידבק אליו. לא הרפיתי ממנו עד שיום אחד אמר לי שאשתו תפסה את הסיפור ונעלם. הוא חסם אותי בכל התקשורת האפשרית ומאז לא שמעתי ממנו ואין לי דרך להשיג אותו.
"אני פונה אליך לא בגלל בעלי. אני במצוקה קשה, מרגישה שאיבדתי אוצר, קרן אור. יעל, אני גמורה, שבורה ולא מפסיקה לבכות".
תני לבעלך את המינימום
שלומית,
יהיו כל כך הרבה קוראים שיאמרו לעצמם שזה ממש המקרה שלהם כי זה הסיפור הקלאסי שהומצא מיליוני שנים קודם, בכל העולם ללא הבדל דת, גזע ומין.
נישואים יציבים ונוחים ככל שיהיו לא יכולים לספק לבן אדם את כל צרכיו. ולראיה - מה שמאהב מספק זה מחטף, ריגוש, דופמין ואדרנלין. רומן מהצד הופך את כל החיים, עושה המון נזקים ובכל זאת זה קורה כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים מכל הסוגים. למה? כי זה מכניס נווה מדבר בשממה, קרן אור, הרבה עניין ומילוי חללים.
אנחנו פריקים של תשומת לב וחום וזה בלתי נשלט. הבית מספק ביטחון ויציבות שאלו בהחלט מצרכים חשובים אך הבית המוכר והידוע לא יכול לספק את תחושת התשוקה, ההתחדשות והתרוממות הנפש כמו עם משהו חדש. הרומן מהצד יושב בדיוק על התחושות האלה ולכן כל כך קשה לסרב לזה למרות המחיר הגבוה שהוא גובה.
כאשר אנשים מציגים בפני את האושר שהם חווים מרומן מרגש, מתשומת הלב שהם נותנים ומקבלים, ומספרים על התשוקות והאכפתיות ההדדית, באמת קשה לשפוט או להפריד ביניהם ולהטיף מוסר ולהפציר בהם להפסיק את העונג ולחזור להיות נאמנים.
מי אני שאקח מאדם את העינוגים שלו בחיים, את הזיק בעיניים? אבל סיפור כמו שלך מעיד על כך שאת חסרת ניסיון שנפלה למלכודת זאבים. את הסתערת עליו בצימאון גדול, את לא היית ערה לסימנים ממנו שמסמנים לך שאת רוצה אותו הרבה יותר ממנו וכשעפת גבוה מידי והפכת למטרד, הפחדת אותו והלחצת אותו והכל על מנת לזכות בעוד פירור עלוב ממנו. את פנטזת על הרים וגבעות ולא שמת לב שאת בתהומות - כמו נרקומנית. כל מה שמסביבך לא קיים.
עכשיו את מתמודדת עם החלל שנוצר, עם טעם מר, עם אגו פצוע, עם תחושת השפלה ועם נישואייך המשמימים. בדיוק כך נראה משבר. אומנם אין פתרון מעכשיו לעכשיו ואין תשובה חד משמעית, אבל יש מסע לפניך – זה בטוח.
בדרמה הזאת יש שיעור ענק ללמוד על עצמך, אבל קודם כל יש לשים דגש על הדבר הכי חשוב שלא הזכרנו – הילדים שלך. הם המשלמים הגדולים של הסיפור. הם נזנחו על ידי אימם על לא עוול בכפם, קיבלו ממך כל יום תחושה של "קוץ בתחת". לא היית שם בשבילם ושכבר היית לרגע זה היה בצעקות וחוסר סבלנות.
גם הם עוברים טלטלה ואין להם כלים להתמודד איתה. הם אפילו לא יודעים מה קרה לאימא שלהם שלא אוהבת אותם פתאום. החוב האמיתי שלך זה להם. ובתוך מסכת היסורים והכאב שלך גם רגשות האשם יושבים עליך. את נרדמת בלילה וקמה בבוקר עם תחושה שפישלת, שאת מבולבלת, וזה רק מחליש אותך עוד ועוד.
הדבר הראשון שמומלץ לך לעשות ממש באופן פרקטי זה לחזור להיות אימא. תכניסי לחייך מעשים טובים שמרימים לך. תני תשומת לב וחום לילדים שלך, תני להם שעתיים ביום שאת רק שלהם, עם חיוכים, ואוכל ומוסיקה וכל מה שעושה להם טוב.
אני אומרת לך באחריות מלאה שזה ירים לך את מצב הרוח ואת הערכה שלך כלפי עצמך שטעונה כאמור שיפור מיידי. הילדים יהיו יותר מאושרים ומלאים ולא "יאכלו לך את הראש" כל היום על החסך. לך זה ייתן יותר חופש והפידבק מהם יגיע מיד.
כמובן שהברנש שלך לא נמצא במשוואה ולכן חבל על האנרגיות שלך. טעמת מפרי גן העדן ועכשיו את צריכה לחזור אחורה כאילו לא קרה דבר. הוא נתן לך מעט מאד והסתפקת בזה. הפסקת להיות אטרקטיבית בשבילו ולכן הוא איבד עניין. עליו תגידי "קדיש". אם בעלך לא יודע מכלום וכרגע אין לך החלטה לעזוב אותו, מגיע לו לפחות את המינימום. והזמן יסמן לך אם את מסוגלת .
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת