פרידה זה פחד מוות. זה אסון. זה כאב, השפלה וסיוט. ככה רובנו מרגישים לגבי סופים. לא רק בזוגיות, גם בעבודה ובמערכות חברתיות אחרות.
אבל הפחד הזה יביא אתו בדיוק את מה שחששתם מפניו. הפחד מחליש וגורם לנו ללכת לאיבוד, לרצות ולזייף. אלה בדיוק החומרים מהם הערכה והאהבה בורחות. הפחד מפרידות יהפוך אותך ליס מן, לבולע/ת צפרדעים, לחסר/ת חוליות. משעמם/ת ומובן/ת מאליו
הפחד מפיטורים בעבודה יהפוך אותך לעובד/ת חלש שלא מביא/ה את עצמו ודעתו, מבוהל/ת ולא מרוכז/ת. ולבסוף תפוטר/י.
הפחד מהיום שאחרי, מהשינוי, מהבדידות מהנתק זה מה שמשתק אותנו.
מה שנקרא נבואה שמגשימה את עצמה או "אשר יגורתי.. בא לי."
כולנו מפחדים מפרידות ובמיוחד כאשר השליטה על הפרידה לא בידינו ולא ביוזמתינו. מישהו אחר מחזיק בידו את עתידי, את גורלי, את שברוני. אני תלוי באחר. מצב רוחי תלוי באחר. אעשה את הכל שפרידה לא תהיה, זה לא יקרה לי – ובדיוק בכך חפרת את הבור שהקשר יקבר בו ולא רחוק היום.
מירי, בת 40, גרושה + 2, תמיד חלמה על זוגיות פרק ב'. בתפיסת עולמה אישה בלי גבר זה מסכנות. היא לא יותר מידי בררה את הגברים שלה. העיקר שהוא יהיה ממין זכר. זה הקריטריון היחיד. ואם נתפס ברשתה קשר של יותר מכמה שבועות ונוצרה קצת אינטימיות הפחד מאובדן מתחיל לחלחל והיא מתחילה להיחלש. הבריז לה יומיים ברצף – עוברת לסדר היום. שיקר לה – עוברת לסדר היום. דיבר בצורה מזלזלת ולא מכבדת – עברה לסדר היום. על הכל הבליגה. פחדה להתעמת, פחדה להציף שמא זה יוביל לתהום.
ככה זה נמשך כמה שבועות והגבר כמובן איבד עניין ונעלם.
הדרמה תמיד קצת שונה אבל המהות בכל הסיפורים דומה ואולי זהה.
אני פוגשת בקליניקה וגם בחיים הרבה מאד זוגות שכבר מזמן הכל מת ביניהם ובכל זאת נאחזים בקשר העלוב. הפחד מהפרידה, מפירוק המסגרת ומהשינוי זה מה שמדביק אותם. אבל ביום יום זה לא מספיק ולא עובד.
בכלל העולם, אבל אצלינו היהודים בפרט, קיימת אקסיומה על נישואין. זה קדוש ואסור לפרק. גם אם רע חייבים להישאר כי גירושין = כישלון.
אישה מעל 30 לא נשואה זה כבר לא תקין. ובכך נוצר לחץ תרבותי חברתי ומתוך הלחץ שזה חייב להצליח מגיע הכישלון.
עליית שלב
גם יוסי, בן 46, נשוי לאישה שכבר שנים לא מתייחסת אליו בחום - לא רוצה לשכב אתו, לא מתעניינת בשלומו. הוא שקוף בבית ולמרות כל זה לא זז. הוא מלא בטענות, כועס, רוטן, נלחם על מקומו כמו קבצן אבל נשאר. לא מסוגל לעזוב, מפחד פחד מוות למרות שיודע שזה מה שהוא צריך לעשות ואולי אפילו המעשה הזה זה מה שיציל את נישואיו ואולי יעיר את אשתו. הוא לא מוכן לקחת את הסיכון ומוכן להמשיך לספוג דחייה. זה הלופ בדיוק שמביא בסוף את קץ הקשר. זה לא מה שיגרום לאשתו לרצות אותו ולאהוב אותו אלא רק ההיפך.
לסיכום, הפחד הוא אנושי וכל כך טיבעי. כולנו רגישים ועדיני נפש, כולנו מפחדים מבדידות, מפגיעה ומדחייה. הבעיה היא במקום שבו הפחד מנהל לנו את החיים והוא מנהל גרוע מאד. משאיר אותנו בעבודה לא טובה, בקשרים רקובים ובעיקר מחליש את נפשינו מדכא ומרוקן אנרגיות..
אז מה עושים?
קודם כל מבינים ומפנימים ומודים בפני עצמינו שהפחד הוא הבוס. שזאת הסיבה שאני עוד פה. זה השלב ההתחלתי. זה לא קל להודות בכך. זה כמו נרקומן שמבין שהוא זקוק לגמילה אך עדיין לא בשל להיפרד מהסם. המודעות מחייבת מעשה והיא חצי הדרך להבראה.
השלב הבא הוא להפסיק להעיק ולבקש אהבה, חיבוקים, סקס וחום. אהבה נותנים ומקבלים ולעולם לא מבקשים
עצם המודעות היא עליית שלב. כל שלב, אפילו הקטן ביותר, כבר מחזק. השלב הבא הוא להפסיק להעיק ולבקש אהבה, חיבוקים, סקס וחום. אהבה נותנים ומקבלים ולעולם לא מבקשים.
מפתחים שיח פנימי כנה בלי אידאליזציה. מסתכלים על האמת כמו שהיא. בלי הנחות ובלי תירוצים. אין ספק שלשינוי הזה יהיה אפקט על הצד השני. ומכאן אפשר להתחיל לנוע.
בואו נתחיל בזה ועוד הדרך ארוכה. אבל זכרו, כל התגברות והתאפקות ולו הקטנה ביותר בלי להיכנע לאימפולסים זה ניצחון, זה רק מעצים ומחזק וזה מה שישנה את הלופ ויסובב את הגלגל לכיוון ההפוך.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת