דלית פנתה אלי רק כשהרגישה שהיא בתחתית. היא לא יכולה יותר לשאת את הסבל.
"אני אישה בת 40 נשואה +4 . מאז שאני זוכרת את עצמי אני רק סובלת.
"אני נשואה 20 שנה ולא היה לי יום אחד של נחת. בעלי הוא איש קשה, עצבני ואלים. לא פיזית – הוא לא מכה אותי בגוף אבל מכה חזק בנפש. מילולית וכלכלית.
"הוא תמיד השפיל אותי ועשה ממני אפס. קילל וצעק אפילו ברחוב ליד אנשים זרים. הוא לא סובל אותי ולא מעריך אותי.
"עכשיו כשהילדים גדלו הם אתו בחזית נגדי. כולם מחרימים אותי חוץ מביתי הקטנה (6) שעוד לא מבינה וזקוקה לי.
"אני חיה עם שתיקות. הם לא אוכלים את האוכל שלי, מזלזלים, נועלים את החדרים שלהם בפני, יוצאים ונכנסים מהבית בלי לומר שלום והאווירה נוראית.
"לפני כמה ימים בעלי הודיע לי שהוא רוצה גט. זה כבר לא פעם ראשונה שהוא זורק את זה לאוויר אבל אני תמיד מתחננת ומבטיחה שאהיה טובה יותר. מבחינתו אני יכולה לעוף מהבית. והילדים אתו. גם מחכים שאני אלך.
"הם אמרו לי שאני לא אמא טובה ואף פעם לא הייתי חמה ונעימה אליהם. שתמיד הייתי עסוקה בעצמי ולא היה לי חשק אליהם. ועל זה הם לא יסלחו לי.
"עכשיו נשארתי בלי כלום ואני במצוקה".
הפעם תפתיעי
דלית,
הילדים תמיד אומרים את שעל ליבם. להורים לא תמיד נעים לשמוע ולהודות. אבל בואי נשים בצד את בעלך וילדייך ונתמקד לרגע בך.
אם תתנגדי ,תצטדקי ותמשיכי להתכחש למקום שלך בסיפור לא תתקדמי לשום מקום.
בלי להכיר יותר מידי לעומק אותך ואת הסיפור שלך אני מבינה שאת חיה בסבל עוד מימי ילדותך. המצוקה לא נולדה מאז נישואייך אלא רק המשיכה. גם בבית הוריך לא ליקקת דבש. הדימוי העצמי הנמוך שלך נבנה אי שם כבר לפני כמה עשורים. אני לא יודעת את פרטי המקרה שלך ברמת הדרמות אבל כן אני מבינה את המהות. את הגעת לגיל בגרות נטולת הערכה עצמית ולכן גם בחרת גבר שתלטן ואלים. הסכמת להכל כי לא האמנת שאת שווה יותר מזה. חשוב שתדעי את זה כי זאת נקודת הזינוק שלך לחיים חדשים.
המילה "אשמה" לא נכונה. אין אשמים. אבל לקיחת אחריות על חייך ומעשייך כן יש. וזה אומר להפסיק להיות הקורבן.
בעלך לא ישתנה. הוא יישאר מה שהוא. את כן תשני את חייך ותצאי מהסבל למקום טוב יותר.
את הגט שבעלך רוצה אל תעצרי כי אין טעם להתחנן ,זה לא נותן את התוצאה שאת רוצה רק ההיפך. אבל הקשר הקשה שנוצר עם ילדייך זה הקשר שחשוב מהכל. כאן את חייבת להיפתח מולם ויפה שעה אחת קודם. כי הילדים שלך זה לכל החיים שלך.
ילדים שלא מקבלים חום ואהבה ובמקום זאת מקבלים חוסר סבלנות, צעקות והתנערות מהם מתחשבנים בבוא היום ואצלך היום הזה הגיע. אותם לא מעניין שסבלת
יש להם בטן מלאה עליך ולא סתם. ילדים שלא מקבלים חום ואהבה ובמקום זאת מקבלים חוסר סבלנות, צעקות והתנערות מהם מתחשבנים בבוא היום ואצלך היום הזה הגיע. אותם לא מעניין שסבלת. אותם לא מעניין שהיית ילדה מוכה או מוזנחת. הם גם לא יודעים כלום כי לא סיפרת. לא פתחת, אותם מעניין דבר אחד ובצדק. כל הילדים ראויים לאהבה וחום. כל דבר אחר יביא איתו חשבון בעתיד.
את, דלית, משלמת עכשיו את המחיר על מה שהיה להם בילדותם.
שני גישה. במקום לנהל שיחות עקרות שמובילות למריבה או לשתוק ולא לתקשר או להגיד להם בכל שיחה שהם טועים וזה לא היה ככה ושאת לא זוכרת והם מגזימים ושאת חושבת שאת כן אמא טובה. הפכי את הדיסק במוח ותתחילי להודות שכן עשית טעויות. אף אחד לא מושלם. תתחילי לדבר אמת ושתפי אותם במצוקות שעברת ולמה זה היה כפי שזה היה.
תגידי שאת מצטערת שהם נפגעו. שזאת לא הייתה כוונתך. העיקר דברי. ספרי להם על הילדות שלך ועל הבחירות שעשית מתוך מצוקה, על הקושי שלך להיות אסרטיבית, על הקשר שלך עם הורייך, עם אחייך, עם אבא שלהם אבל הכלל הוא בלי ללכלך ובלי להסית. שיחה תרבותית.
הילדים שלך, לפחות אלה שמעל גיל 17, הם ילדים גדולים שמסוגלים להבין, להפנים וגם לסלוח. הם יעריכו את הכנות שלך, את השינוי ואת היכולת שלך לחשוף את עצמך. זה מה שיפרוק אותם מנשקם.
אולי זה יהיה קשה בהתחלה אבל זה יעצים אותך, ישחרר לך מועקות של שנים, יחזק אותך וירים אותך מהתחתית. אותך ואותם.
הילדים שלך, בעלך, אחייך וכל מכרייך לא מצפים ממך לשינוי כזה. אולי הפעם תפתיעי.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com