אני קוראת את הטור שלך מדי שבוע, והפעם החלטתי לנסות לכתוב בעצמי. את בטח שומעת סיפורים כאלו מדי יום וכל עניין לגופו. הסיפור שלי הוא הברק והרעם בחיי, אני קמה עם זה הולכת לישון עם זה, וכל נשימה שלי סובבת סביב זה. אני נשואה כ-10 שנים, אני ובעלי אף פעם לא הסתדרנו, לא הכי אהבנו, לא תמיד היה קל, לא תמיד היה כל כך קשה. זה פשוט 'היה'. פעם אני ניסיתי יותר, פעם הוא, הכל בתקופות, תקופות קשות ולפעמים קשות יותר.
"יש לנו שני ילדים מקסימים, הוא אבא מקסים ואדם טוב, אין על זה עוררין. לפני כמה שנים הכרתי את השכן שלנו, אדם נשוי. המשיכה המינית בינינו הייתה חזקה מאוד. עברתי שלוש שנים קשות של פעם רוצה אותו ופעם רוצה אותו מאוד. אבל הוא לא 'מבושל'. אני מרגישה אליו אהבה שלא הרגשתי, בטח שאין לי אותה עם בעלי, רחוק מאד מזה. אנחנו אוהבים, אנחנו צוחקים, נעים לי מאוד איתו. הוא מעניק לי חום שבמשך 10 שנים עם בעלי לא היה לי.
בשנה האחרונה התנתקתי ממנו, נפשית ופיזית. הפסקתי להתקשר וכמו כן להיפגש איתו. אבל הוא היה עקשן, התקשר, חיזר, דיבר, התחנן, החליט שזהו הוא ואני – זה חייב לצאת לדרך. עכשיו הוא מתגרש והוא רוצה שנהיה יחד. כלומר, שאני גם יתגרש ונגשים את החלום. בתאוריה זה מהמם, אני אוהבת אותו ואני חושבת שנוכל לחיות יחד, אפילו לחיות חיים מאושרים מאוד.
אני לא יודעת מה לעשות: האם לעזוב את בעלי, שהוא אבא טוב אבל בינינו מת? בעצם אני חיה כמו 'חיה-מתה' איתו. או ללכת אל הלא מוכר, להגשים את האהבה שלי, ואולי זה יצליח? אני חייבת להודות שהבגידה הזו נמאסה עליי, אין לי כח כבר לבגוד, אני לא יכולה להסתכל על עצמי יותר. אני חייבת להחליט.
אשמח לדעת מה דעתך המקצועית. ללא ספק אני מחפשת תשובות,
תודה,
מיכל"
אהבה אמיתית? לא בטוח
אני לא אחליט עבורך וכמובן לא אומר לך "עשי ואל תעשי", אנשים שונים חושבים באופן שונה, ולכל אדם יש את זכות הבחירה ללכת למקום שנוח לו ומתאים לאישיותו. כל אדם עם ערכיו שלו ועם המנוע שמניע אותו. לחלקנו המשפחה היא ערך קדוש, לחלקנו האחר הביטחון והיציבות, ולחלק נוסף, קטן יותר, החופש ללכת עם הרגשות ולהקשיב ללב.
אך אפתח בפניך את האופציות ותוכלי לשקול, להבין ולמזער את הפחד, ולבסוף גם לקבל החלטה.
מה שמחזיק את נישואייך זה הפחד. לפחד יש הרבה כח. כבר 10 שנים הוא "עובד" בשבילך. הפחד הוא הבוס הגדול שלך. את עושה כל מה שהוא מכתיב. את מתארת חיי נישואים שגרתיים, משמימים, בלי חום וחיבה. אהבה מעולם לא היתה שם, תקשורת לקויה והרבה ריק. הריק שאף להתמלא וגבר אחר נכנס לשם. את עסוקה בשאלה האם ללכת עם האהוב או להישאר במסגרת המשפחתית? במצב כזה, כל עוד אהובך ברקע, את לא פתוחה לשיפור ותיקון היחסים בבית. השאלה האמיתית שלך היא האפקט שלאחר המעשה/ההחלטה. עם איזו סיטואציה אתמודד יותר טוב?
להתגרש זה אומר לטלטל את כולם. את הבעל והילדים, את ההורים והחברים, את הקולגות בעבודה ובעיקר את עצמך. כן, זוהי אכן טלטלה. את רואה תמונה עגומה של בעל פגוע ומדוכא, את הילדים מבולבלים ועצובים, את חלוקת הרכוש הקרה והמנוכרת, את הכעסים של המשפחה כולה עלייך. כאוס. תוהו ובוהו על שהעזת לפרק דבר קדוש, כביכול ללא סיבה אמיתית. זה יוצא מדברייך בתשבוחות על התנהלותו של בעלך כאיש משפחה טוב, אדם טוב, אבא טוב. הסיבה המרכזית לגט היא חוסר אהבה ועניין אחד בשני. את מתארת מצב של חיה-מתה. ועוד "פרט שולי" - האהוב ממתין לך בפינה. כל הסיבות בעולם לשים קץ לנישואים. את צעירה, ולא מומלץ לחיות עוד 50 שנים בוואקום רגשי. הרבה נותני עצות יגידו לך לשמור על ערך הנישואין והמשפחה, ואני מאמינה בערך החיים, באמת, אבל לפני שמחליטים לפרק כדאי לעשות עוד ניסיון לתקן. לטפל, להתמקד, לפתוח, להתחבר אל הכנות הפנימית שלך, לברר עם עצמך את המחיר והאם את בשלה לשלם אותו. וזה בתנאי שינותק לאלתר הקשר עם המאהב ו"השולחן" יהיה נקי.
לגבי המאהב, את כותבת שניתקת איתו מגע בערך שנה. הצלחת שנה לא להיות איתו. אז אולי זאת לא ממש אהבה גדולה מצידך. אולי זו רק אילוזיה וריגוש על המוסתר והגנוב. את חושבת על העתיד איתו במושגים של הרגשות הגועשים שיש לך כרגע. הזמנים הקצובים הגניבה והשקר מעצימים את הרגשות ומלבים את האש. קחי זאת בחשבון. בחיים האמיתיים יש שגרה ויש איזון. אז נבחנת האהבה. אולי המאהב רק מכניס לך עניין בחיים ומפיג את השעמום ואת מדמה לעצמך שזאת אהבה. נכנסת לחלומות רומנטיים על נשיקות בשקיעה ועפת רחוק בדמיון. ואולי זה באמת משהו טוב וקרוב שיהיה גם נעים לחיות איתו. אני נוטה להאמין שאם היתה זו באמת אהבה מאוד חזקה, אהבת חייך, לא היית מהססת כמו היום. היית יותר שלמה עם ללכת אליו ולא היית מסוגלת לנתק אותו ממך. אין ערבות על העתיד לבוא, אין הבטחה אלוהית שפרק ב' יצליח, אבל כשהלב שלם באהבה גדולה, הלחיצה על ההדק לסיים את הנישואים קלה יותר.
עצם המאהב בחייך הינו המראה לחיי נישואייך. אם תחליטי לעזוב את בעלך, זה לעולם לא יהיה בגלל או בשביל המאהב. זה יהיה כי הבנת שהיחסים עם בעלך הגיעו לסוף הדרך. כי אין יותר ולא תהיה אהבה, וחיבה, וסקס וחמימות, וכי חבל לכם לבזבז את החיים היפים שהעולם מציע על מדבר רגשי, כעס ותסכול. ואם תחליטי להישאר נשואה יש לך דרך ארוכה. דרך של פשרה וויתור על האש בעיניים, ויתור על זיקוקי הדינור. אולי על עוד הרפתקאות מרתקות ומסעירות שכבר זכית לטעום ואהבת את הטעם. אבל תזכי בביטחון וביציבות ובמסגרת משפחתית.
ויש עוד אופציה נוספת, היא הכי פופולרית ושכיחה. חוסר היכולת להחליט, אין זבנג וגמרנו. אלא לתת לזמן להחליט בשבילי. להתחיל להודות בפני עצמך שאין לך את היכולת כרגע ליישם שום החלטה. את מבינה את הצד ההגיוני של כל אחת מהאופציות, רואה את התמונה במלואה ועדיין תקועה בחוסר מסוגלות ליישום. בשלות לעשות מעשה הינו תהליך. לפעמים תהליך של 20 ו-30 שנה.
זה בדיוק הזמן לטיפול. שלך לבד, של בעלך לבד, ושל שניכם כזוג. בהצלחה.