שמי סיגל. אני מרגישה די מוזר אפילו לכתוב על זה. אני ובעלי תשע שנים ביחד והכל היה טוב ויפה. לפני כשנה נולד הבן המקסים שלנו ומאז אנחנו לא מפסיקים לריב ואין לי חשק לסקס. יש לי התפרצויות זעם, אני כל הזמן מצפה ממנו לפתרונות כאן ועכשיו. אני מודעת לעובדה שבעלי לא כזה. הוא אדיש מאוד, מאז ומתמיד. אבל אני מרגישה שהבעיה היא אצלי. אני פשוט לא מצליחה להבין אותו. הוא הפך לאובססיבי לבן שלנו ברמה שאין לתאר. גם אני, אבל אני יודעת לשחרר כשצריך. אני צריכה את הזמן שלי לנשום אוויר, והוא לעמת זאת, לא. אם לסכם את העניין: איבדתי את עצמי בזוגיות הזאת. אני לא מבינה את עצמי. תוכלי לעזור לי להבין?".
הלכתם לאיבוד
סיגל יקירה,
קודם כל אתייחס אלייך כאל אדם, כאינדיבידואל. ממכתבך ניתן ללמוד עלייך הרבה. אני מניחה שאת צעירה וחסרת ניסיון ביחסים. את מתארת בבלבול את מה שאת עוברת כעת. מוזר לך לחשוב על זה, לדבר על זה. את בשלב התעוררות, שלב של שאילת השאלות. הסימוכין הכי חזק לכך זה עצם פנייתך אליי. תתנחמי בכך שיש הרבה מאוד אנשים שנמצאים במקום הזה ועדיין מדשדשים ומפחדים מהתשובות. את בדרך הנכונה. הדרך להבין איפה את חיה. זה כנראה הזמן "לעלות כיתה" לרמת מודעות ואמת גבוהים יותר. להתחיל לפרוט את מה שקורה לך ואת הרגשות שלך, עם עצמך ועם בעלך.
לאור הכתוב במכתב ברור שאת עצבנית ומתוסכלת ולכן התפרצויות הזעם, חוסר החשק המיני ושאיבת האנרגיה מבן זוגך. ניתן להבין שהתקשורת ביניכם לוקה בחסר. על מנת ליצור ערוץ תקשורת ודו שיח פתוח עם העולם החיצוני יש לנהל קודם דו שיח עם העולם הפנימי. עם עצמך. זה אומר להתמודד עם הרבה פחדים ולהבין שלחפירה אמיתית בתוך הנפש יש השלכות שלפעמים הן סיבוב פרסה ממה שחלמת. זה אומר לחיות בערות ולא בתרדמת.
את כותבת שבמשך תשע שנים חייתם באושר ביחד. המפנה חל עם הולדת הילד. אבל האירוע הזה היה רק טריגר שפתח את הסוגיה ושם אותה חזק על השולחן. אולי היו כמה שנים נחמדות בהתחלה שלכם אבל כבר מזמן אתם לא בטוב, ואולי מעולם לא הייתם. הייתם נעולים להתחתן, בלי מחשבה לעומק. גבר מוצא אישה (ולהיפך) ומחליטים החלטה, לרוב מושכלת. מתחברים ועושים משפחה. זה לא במודע, זה פשוט קורה. אבולוציונית. לא מקשיבים ללב, לא מדברים לעומק, לא מבררים עם עצמינו כלום. חיים כמו שזה. מתעלמים, מדחיקים, מתכחשים, מטאטים מתחת לשטיח. כי יש כרגע מטרה ולא זזים ממנה.
בנתיים העניין היחידי שבעלך מוצא בבית, זה הילד. את לא נעימה אליו, את לא מינית, את אגרסיבית ומתלוננת והוא מוצא נחמה בילד. זה לא הנורא כאן. הבעיה הגדולה היא שהלכתם לאיבוד ואיבדתם עניין אחד בשני. נסי להשתלט על עצמך וכשאת זועמת זיכרי שהתסכול מדבר מגרונך.
תעשי לעצמך סדר בראש:
1. האם את רוצה להישאר עם בעלך? האם את עדיין נמשכת אליו? מעריכה אותו?
2. האם את אוהבת אותו ומוכנה לתת מעצמך? להשקיע ביחסים?
3. האם את מוכנה לשינוי?
4. ספרי לעצמך את האמת של הסיפור והיכן האחריות שלך?
5. שוחחי איתו על הכל. ותשאלי אותו את ארבע השאלות הראשונות.
עצם השיחה הגלויה והבוגרת כבר תשפר פלאים את הרגשתך. גם הוא יהיה מופתע לטובה. זה יקרב אתכם. לא יהיה מושלם אבל יהיה קו דיבור פתוח. תתמכו אחד בשני במקום לריב ולהתנצח.
לא לכל בעיה יש פיתרון. ומי שחי במודעות אינו אומר שחייו מושלמים ואין לו תקלות. יש גם יש. לכולנו. החוכמה היא לראות את התמונה ואת המציאות כפי שהם להיות אמיצים לחיות את האמת ולהפסיק לשקר לעצמינו.