"אני שחר. אני כבר בן 31.
"אבא שלי אומר לי שהחיים שלי תקועים. יש לו טענות אלי. לא הייתי בא אליך מעצמי. אף פעם לא הייתי בטיפול כזה. אבא שלח אותי. ממש הכריח. הוא גם המממן.
"אני סטודנט. יש לי כבר הרבה תארים. אני ממשיך ללמוד וללמוד כבר מגיל 21. אני אוהב ללמוד. חיי חברה אין לי. אני לא עובד. מעולם לא עבדתי. ההורים מממנים אותי. אני לא יוצא עם בנות. אין לי ניסיון חיים. החיים שלי סובבים סביב הבית. יותר נכון: המחשב והאוניברסיטה.
"כשהייתי בן 10 ההורים שלי התגרשו. הם מעולם לא הסתדרו. תמיד היו ריבים קולניים. זה מה שאני זוכר. אני נשארתי לגור עם אמא ואחי גדל אצל אבא.
"אמא התחתנה עם גבר שאני לא סובל ולאבא יש חברה שגרה אתו יחד עם שלושת ילדיה. אני לא אוהב לבוא אליו. וגם אצל אמא לא להיט. יש להם הרבה ביקורת עלי. הם לוחצים עלי להתחיל לזוז. שאפסיק כבר ללמוד, לוחצים עלי לעבוד, למצוא אישה, לצאת לבלות, להכיר חברים, לממן את עצמי ובעיקר שאעבור לגור לבד ואעזוב סוף סוף את הבית.
"ואני בשלי. לא מבין מה רע בי. מה הם רוצים מחיי. אני לא מפריע לאף אחד אני בא הביתה אחרי הלימודים, נכנס לחדר ולא יוצא עד למחרת".
"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"
שחר,
אני שומעת את הסיפור שלך ואם לא היית אומר לי שאתה בן 31 הייתי חושבת שאתה בן 15.
ההורים שלך מודאגים. וכן, הכל מתחיל בילדות.
גם גדול המטפלים לא ייתן לך פתרון בכמה מילים או בשיחה חד פעמית. תחילת הטיפול הוא קודם כל הבנה, מיפוי ותרגום של מה שעברת בחייך הקצרים שהביא אותך עד הלום. מה הסיבה לשיתוק. טיפול זה אומר חזרה לעבר והתבוננות על כל מה שהיה (והיה) מבלי לייפות. זה מצריך עומק וכנות פנימית, בשלות ואומץ להתמודד.
בטור הזה אביא לך כמה הקשרים ששווה לחשוב עליהם. ומכאן זאת תהיה החלטה שלך האם להמשיך לשנות ,להציל את חייך ולצמוח או להישאר באותו מקום ואוטוטו לספור יומולדת 40, 50 והלאה.
הסטטוס "סטודנט" מתאים לך. הוא משרת אותך, כי הוא פותר אותך מעצמאות, מאחריות וממטלות החיים. אתה לא עובד כי אתה "סטודנט". אתה גר עם אמא כי אתה "סטודנט". אתה נורא עסוק כי אתה "סטודנט". אתה לא מחויב לעשייה כי אתה "סטודנט". וככה אתה בורח מהכל. עובר יום ועוד יום ואתה תקוע באותו הסטטוס. זו המגננה שלך, החומה שמפרידה בינך לבין התפתחות אישית, נפשית וכלכלית שכנראה מפחידה אותך מאד. אז נכון, אתה לומד וזה חיובי ומקנה לך ידע אך המינון לא מאוזן ובחיים אתה ילד רך, רגיש ומבוהל שגם זה לא מאוזן.
אין כאן אשמים ואין טעם לחפש אותם אך ברור כשמש שהכול מתחיל בבית ההורים. ביחסים בין ההורים לבינם וביחסים שלך עם ההורים, באווירה בבית , בתחושת חוסר הביטחון, בדימוי העצמי וברמת הרגישות המולדת שלך. זה מה שההורים ידעו לתת. זה מה שהם יכלו. זו המסוגלות שלהם וכמו כל בני האדם גם הם עשו המון שגיאות. לא תמיד יהיה להם נעים להודות בכך.
מהרגע שנולדת ההורים שלך היו עסוקים בשלהם. הם עברו מצוקות. הם לא היו מרוצים מהחיים שלהם ולא היה להם מקום בשבילך. זה לא חריג -החיים לא תמיד פשוטים. כל זה השליך על חייך כתינוק, ילד, נער ועד היום הזה.
אף אחד לא באמת ראה אותך, את הרגישות שלך, את הצרכים שלך, את החלומות. עברו לך 31 שנה רק כי הזמן לא עצר. פספסו אותך. הלכת לאיבוד
אף אחד לא באמת ראה אותך, את הרגישות שלך, את הצרכים שלך, את החלומות. עברו לך 31 שנה רק כי הזמן לא עצר. פספסו אותך. הלכת לאיבוד. ואתה עד היום נאחז באימא/אבא שמעולם לא באמת היו שם בשבילך. אף אחד לא נתן לך כלים להתמודד עם החיים. והיום אתה מתחיל מאלף. זה יכול להיות היום הראשון של השינוי שלך וזה תלוי בעיקר בך.
השלב הראשון יהיה כאן.
המצב הטיבעי לילד זה בית חם. ילד אמור ללכת לבית הספר עם ראש שקט והרגשת ביטחון ויציבות ורוח גבית מהבית. יש שם הורה שמקבל, מעצים ותומך. זו הקרקע הפורייה לגדול עליה בטוב. אבל מה לעשות שהחיים לא תמיד נוטפי דבש והמצב האידאלי הזה לא מתקיים. במקומו יש רעש, אי נוחות, ביקורת הורית צולבת, חוסר תשומת לב, העדר הכלה, הזנחה, בעיות כלכליות ועוד. זה הסיפור שלך.
ההורים שלנו (וגם שלך) לימדו אותנו לחשוב שהם מושלמים. שהם המודל. לשאוף להיות כמוהם. אך בזמן הזה מבלי לשים לב הם עסוקים בהכל חוץ מהילדים. והאפקט של זה בעתיד זה תחושת אשם. אני ילד רע. זה מגיע לי. הם בסדר ואני הגרוע.
לסיכום, אולי זה הזמן לעזוב את האקדמיה לטובת חוכמת החיים ולהכניס להילוך.
נכון שאתה בן 31 בתעודת הזהות אבל לא עברת את השלבים ההתפתחותיים הטבעיים מילד לנער לאיש. אתה עדיין בסטייט של הילד הכועס שמחכה לנחמה ולחיוך אוהב מאמא, אתה חרד מביקורת, מדחייה, אתה חשדן שלא מאמין באיש וגם לא בעצמך. אתה לא מעריך את עצמך, לא סומך על האינסטינקטים שלך. ועם כל אלה לצאת לחיים? להכיר? להיות חלק מחברה? לעבוד בארגון? לגור לבד? להיות עצמאי? לא. לא אפשרי. מפחיד מידי. זר מידי וחשוף. החיים נראים לך מהחדר הקטן שלך כהר גבוה שהטיפוס עליו קשה מנשוא.
לוקח זמן להפנים את מה שהיה וליישם שינוי, לשחרר את המוצץ והחיתול. להבין איך העבר קשור להיום. לסלוח ולהבין שאתה טוב.
זה תהליך ארוך להתחזק ולשנות. אך המפגש הזה הוא הצעד הראשון והמבורך שלך לקראת עתידך החדש.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com