"פעם כשהיא הייתה נכנסת לחדר התרגשתי כמו ילד, התחתנתי איתה בלב שלם, הייתי מאוהב", מספר לי דורון. " אבל אז נולד הילד הראשון והרגשתי שההתרגשות דועכת. אני כבר לא עף, לא בא לי עליה 24/7 כמו פעם. הכול הפך מובן מאליו. אפילו קצת משעמם מבחינה ריגשית. יש המון מטלות טכניות ותקתוקי בית מעט התרגשויות. אז התחלתי להתרגש מנשים אחרות"
גם ענת מספרת לי את אותו הסיפור, רק מהצד הנשי ומפרק ב'. ענת גרושה 10 שנים, לפני 6 שנים הכירה גבר והתאהבה בו קשות. היא מספרת שהפרפרים בבטן עפו ורעדו רק מלהריח את בן זוגה החדש. "היינו בעננים, הבנתי למה התגרשתי וחשבתי שלנצח אהיה מאוהבת בטירוף - היה ברור שמתחתנים. פרק ב' אמור להיות משודרג. כבר אין לחץ ילדים וזה נטו אהבה. אבל אחרי 3 שנים ביחד הרגשתי שחזרתי לאותו מקום כמו לפני הגירושים, לא היו פרפורים, רק עכשיו ההבדל הוא הגבר שליידי: אז זה היה דני ,היום זה עופר. אז מה קורה כאן? כל כמה שנים אתחתן עם אחר? אין את האחד הזה שאיתו זה יהיה ניצחי?"
יש לזה שם בפסיכולוגיה – זהו אפקט קולידג'
יש לי עוד המון סיפורים כאלו. שמות הנפשות הפועלות שונה, הדרמות שונות אבל המהות זהה.
אז האם יש טעם להתגרש רק בגלל שהריגוש כבה? האם זה יקרה גם למי שמתחתן פעם שנייה?
התשובה היא כן. זה יקרה עם כל אחד כי ככה המוח שלנו בנוי. הריגוש הוא בר תוקף ולא יכול להיות לעד. הריגוש מייצר במוח הורמון של שמחה והתרוממות, הרגשת סוטול. זהו הדופמין שגורם לתחושת עונג שנרצה לשחזר שוב ושוב, ואנחנו נמשכים לעונג, בוודאי יותר משיגרה בנאלית. העונג הזה לא יכול להמשך לעד. אחרי תקופת זוגיות ביחד רמת ההורמון מתאזנת ואיתה יורד הריגוש. אז יש את אלה ששורדים שנים ארוכות תוך ההבנה שהזוגיות השקטה לא בנויה על ריגוש אלא על שותפות חיים. סידור כלכלי, תרבותי וחברתי שנותן קרקע יציבה לגידול צאצאים. והחשוב ביותר בקשר זה החיבה הדדית ולא טרופי אהבה ותשוקות סוערות.
החיפוש אחרי שיחזור הרגשת העונג מעמידה לנו את שאלת המוסר ושמירת האמונים. מה יותר חזק הרצון להתרגש או שמירה על האימון בבית?
התשובה אגב פשוטה. סטטיסטית, רוב האנשים לא נאמנים ב- 100אחוזים לבני זוגם, כי הם לא יצורים מונוגמיים.
יש קשר נצחי. זה קשר של אהבה משפחתית אבל ללא ריגושים ודחפים מיניים חזקים. ריגושים זה עד 3 שנים וגם זה הגזמתי. ככה הביולוגיה שלנו עובדת. זה אפילו לא עניין של דעה. זה עובדה מחקרית מוכחת.
התאהבות סוערת או תשוקה מתפרצת תבוא עם אדם זר. חדש. הוא מעורר בנו את הסקרנות לחוויה חדשה, כיבוש , רצון להרשים ולעיתים גם גירוי מיני חזק, עונג גדול שמשכיח את המחיר שאולי נשלם.
הדרך להיות שם מהירה מאד. הקשר הסודי/החדש/הזר ממכר, הוא מכניס לדם את החומר הנכסף בכמויות מרוממות נפש ואז נראה לנו שזהו . אני אהיה שם ותמיד ארגיש את העונג הזה.
אבל אז זהו שלא. כי גם האדם החדש והזר יהפוך במהרה לנמצא, לרגיל והבנאלי. ואז הריגוש יגמר והחיפוש אחריו יתחיל שוב.
יש אנשים שכך הם בנויים. הם פריקים של ריגושים והם יתחתנו ויתגרשו גם 5 פעמים וזה מה שמתאים להם. לעומת זאת אצל רובינו יש צד חשוב והישרדותי. המסגרת המשפחתית. האהבה כבר לא בשחקים, והרומנטיקה מזמן כבר לא בשיא אבל המשפחתיות מנצחת. היציבות, הביטחון והמבצר המשותף הוא למרות הכל בראש הפירמידה.
אז אולי לא נהיה נאמנים וצדיקים, ואולי כולנו לא נוכל לסרב לריגוש מתפרץ אבל לא נמהר לפרק את השבט הקטן שבנינו- דם מדמינו.
אם אתם אלה שרוצים להישאר במסגרת הנישואים לשנים רבות – הנמיכו ציפיות. הצפת דופמין לא תבוא לכם משם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת