הטור הזה מספר סיפור אישי שלי מלפני יותר מעשור, אני מספרת את המקרה הזה כי אני פוגשת יותר ויותר מקרים מאד דומים לזה. מהסיפור הזה אפשר לקחת כמה תובנות.
הוא היה כל מה שאישה רוצה בגבר. גרוש + 3 (בני 6, 9 ו-11). מלח הארץ. נאה, מבוסס כלכלית, עבודה טובה, בית יפה. גבר משכיל וחכם והכי חשוב, הייתה ביננו כימיה נהדרת מהרגע שנפגשנו. התאהבנו. נפגשנו כמעט כל יום. ישנו ביחד כמעט כל לילה. יצאנו, בילינו. אהבה בשחקים. זה האיש שחשבתי והאמנתי שאני מזדקנת אתו.
בחלוף כמה חודשים רצינו להפגיש את הילדים, להתקדם בקשר. מפה זה התחיל להידרדר. גרושתו הבינה שזה רציני ביננו ונכנסה לטירוף של רכושנות וקנאה אובססיבית. הסיתה את הילדים נגדי, אסרה עליהם לפגוש אותי או לדבר איתי, את האוכל שהכנתי אסור היה להם לאכול "כי זה מורעל" , היא התחילה לצלצל אליו , לסמס לו בלילות, להציע לו לבוא אליה, לחזור אליה.
עד כאן ניסיתי להבין את מצבה אבל פה הוא נכנס לתמונה. הבנתי שלא היא הבעיה. ראיתי את ההתנהלות שלו מול ילדיו - הוא פחד מהם, קולו רועד מולם, הוא היה חלש ומרצה, מתחנף אליהם ועושה כל מה שהם אומרים. הילדים, כמו ילדים, ראו את זה וניצלו את חולשתו. זה התאים להם. בימים שהם היו אצלו אסור היה לי לבוא וגם לא ליצור קשר. הוא הסתיר מהם את קיומי. פחד שיספרו לאימם. והיא לא מרפה, לא מפסיקה ללכלך ולחזר.
השיחות ביננו הפכו להיות חד נושא, מונוטון, רק על זה. הייתי סבלנית, מכילה, לא רציתי להיפרד, חשבתי שזה תהליך וזה יגיע, ושהוא צריך קצת זמן. יום יבוא והוא יבשיל ונוכל להיצמד יותר כי הרי אנחנו משוגעים אחד על השנייה. באמת אהבנו.
לא דחף רגעי
יום אחד שמעתי במקרה שיחה שלו עם אשתו לשעבר והבנתי שהוא אמנם גרוש על הנייר אבל לגמרי נשוי בלב. הוא דיבר אליה בשם חיבה הישן שלהם, בקול מתחנחן וחלוש. מתנצל בפניה ברעד שהוא מאחר קצת עם הילדים. ברגע הזה ירד לי האסימון. מה שאני רוצה שיקרה ביננו לא יקרה לעולם.
פתאום זה היה ברור לי לגמרי. הוא אכול רגשות אשם, הוא לא שלם עם פירוק המשפחה, הוא לא סיים את הקשר עם אשתו. היא עדיין משפיעה עליו מאד, הוא לא עומד מולה וקובע עובדה, הוא לא נותן לי את המקום שלי בלב שלו ולכן הוא לא מוציא את זה החוצה. בשבילו אני בצד. אוהב אותי אבל בסתר.
החלטתי שזה לא מתאים לי ועזבתי.
זה היה מאד קשה. הלב בכה, נשבר, תקופה שהייתי מכונסת, מבריאה את עצמי. כולם סביבי אמרו לי שאין לי סבלנות, שזה היה אולי קורה בעתיד וחבל שעזבתי באימפולסיביות. אבל אני ידעתי שזה לא בא לי מדחף רגעי. הרגשתי עמוק בפנים שאהובי היקר לא יזוז מהמקום הזה לעולם. אני סתם מבזבזת את ימי ברוח וכבר לא כיף לי. הקשר הפך למעייף ומעיק. אין את הביחדנס הנעים והשלם. המאושר, לא אסתפק בפירורים ולא משנה כמה כואב זה ללכת בעודי אוהבת ולנפץ לעצמי את החלום שכה רציתי.
מה שחיזק אותי זה הניצחון שבלעשות את מה שנכון. מה שנכון הוא מאד קשה לביצוע. אבל להתגבר על הפחדים ולעשות מעשים זה מה שמעצים את הנפש
מה שחיזק אותי זה הניצחון שבלעשות את מה שנכון. מה שנכון לעיתים הוא מאד קשה לביצוע. אבל להתגבר על הפחדים ולעשות מעשים זה מה שמעצים את הנפש. זה שיעור שלמדתי. זו תובנה וכלי להתמודד בחיים שהם לא תמיד תוכנית כבקשתך.
כל פעם שאתם עושים את הנכון למרות הקושי סמנו לכם וי גדול ותתעצמו.
זה כולל גם משמעת בספורט, בהפסקת עישון, בתזונה מאוזנת וכן גם בלהיפטר מקשר עקר וחסום שמזמן הבנתם שלא יצא ממנו כלום. אם את/ה אוהב/ת את עצמך שים/י גבול עד כמה את/ה מוכנ/ה. סמכ/י על תחושת הבטן ,היא לא טועה.
כל התגברות מחזקת את האהבה העצמית. חיים באיזון, בהנאה וחלילה לא בשום סבל ותסכול.
מאז עברו שנים רבות. לא מזמן נפגשנו ככה במקרה ברחוב. הוא בדיוק אחרי פרידה ממישהי אחרי שנתיים של קשר. למה נפרדו? נחשו.
הוא עדיין באותו מקום ובאותה תנוחה בדיוק.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com