דורי ויונית הם זוג נשוי בשנות השלושים לחייהם. יש להם תאומות בנות שבע והם תושבי אזור צפון הנגב. הם עברו מטבריה לדרום לפני מספר שנים, קצת לפני שהעניינים בגיזרה התחממו ממש. דורי הקים שם עסק בתחום הברזל והעסקים פרחו. בשנה הראשונה הוא גר שם לבד וחזר למשפחה רק בסופי שבוע. לאחר שביסס את העסק הצטרפו אליו יונית והבנות. הם גרו בבית פרטי מפנק, הפרנסה היתה טובה ויונית לא עבדה. דורי לעומת זאת, עבד הרבה שעות, והשאיר את יונית לבדה רוב הזמן.
שיחות נפש בין הריצות לממ"ד
פעם זה היה אחרת. הם אהבו, צחקו, שכבו, נהנו. זה דעך עם הזמן, עם הריחוק, עם השאיבה לשגרת חיים, מבלי לשים לב לדברים חשובים. במריבה קולנית אחת יונית זרקה את הפצצה: אני רוצה להתגרש! דורי לא נראה מופתע ולא התרגש. רוצה ללכת? לכי.
ואז הגיע סיבוב הלחימה הקודם בעזה, מבצע "עופרת יצוקה". נפילות טילים, צבע אדום, ממ"ד, שכיבה על הכביש, תלוי איפה זה תופס אותך. חלק משגרת חיים לא פשוטה שמי שלא חווה לא יבין עד הסוף. הלחץ והחרדה טיפסו לשיאים. אבל משהו קרה ליונית ודורי דווקא בימים האלה. המבצע שם אותם צפוף ביחד, עם הבנות בתוך הבית במשך קרוב לחודש. לא בית ספר, לא עבודה – רק משפחה. דורי כמעט לא זז מהבית בימים האלה.
הם היו המון שעות ביחד, תמכו זה בזו, השתעשעו עם הבנות סביב השולחן. היו צחוקים בבית, אווירה נעימה, ריח של בישול, ואפילו שיחות נפש בלילה בין הריצות לממ"ד. מתוך המתחים יצאו מילים ונוצרה אינטימיות. מצב החירום הדגיש את חשיבות החוסן המשפחתי, והראה להם את היתרונות של להיות יחד, ואת כל מה שהם מפסידים כשהם נשאבים ל"שוטף" ולא חיים את החיים. החלטת הפרידה ירדה מהפרק, והם נשארו ביחד.
נסו את זה בבית
אצל דורי ויונית זה נגמר בצורה טובה, אבל אצל הרבה זוגות אחרים תקופת חירום יכולה להיות גם "סיר לחץ" קטלני. פתאום נכפה עליהם להיות ביחד המון שעות. אין יוצא ואין בא, והם צריכים להתמודד עם סיטואציה שכמעט אינה קיימת בחיי היומיום הרגילים. זוג שנמצא סגור בבית ימים שלמים, ועוד עם הילדים – זה יכול להיות סיוט.
במהלך כתיבת שורות אלו מתחילה הפסקת האש. עוד מעט כמעט חוזרים לשגרה, לעבודה וללימודים. הביטו על השבוע הזה. היה לכם אחד את השני. דאגתם אחד לשני. פחדתם ביחד. ככה זה משפחה. נתתם כתף בימי מלחמה, אל תשכחו את זה בימות שלום.
*השמות בטור בדויים
>> בטור הקודם: עם בעל ושני ילדים, אבל לסבית