שמי רינת (שם בדוי) אני נשואה מזה שנתיים. לי ולבעלי יש ילדה בת שנה. הזוגיות שלנו נמצאת במשבר כבר הרבה זמן. ניסינו כמה וכמה פעמים לתקן, לשנות ולשמר אותה, אך ללא הצלחה. לאחרונה הכרתי מישהו בעבודה. אנחנו נפגשים בסתר ואני מרגישה שזה ממלא את החורים. פתאום טוב לי. יש למי להתגעגע וממי להתרגש. אני חושבת המון על גירושין אבל מצד שני נורא מפחדת. אני לא רוצה להמשיך לשקר לבעלי אבל לא יכולה להפסיק את הקשר עם הבחור כי זה עושה לי טוב. אני לא יודעת מה לעשות. האם כשמגיעים לשלב כזה בנישואים כדי לוותר? אנחנו נשואים בקושי שנתיים. זה לא אמור להיות השלב היפה? אני חושבת שאני מתאהבת בבחור שאיתו אני נפגשת. או שזה רק בגלל שממש לא טוב לי עם בעלי? מה לעשות?".
המאהב תמיד מהנה יותר
שלום רינת, זהו סיפור קלאסי ושכיח מאוד. כולנו מחפשים עניין בחיים, להתרגש, משהו שיזיז את מערכות הגוף: חוויות, תענוגות, שמחה, צחוק, פאן. בלי זה החיים משעממים, מונוטוניים, רדומים. את עדיין צעירה וחייך הזוגיים לפי התיאור שלך אינם מפרים ומענינים אותך. ניסיתם לתקן ולשמר ולא הצלחתם. חזרתם לדפוסים הקודמים. אינך מספרת מה בדיוק עשיתם על מנת לשמר, אבל אני משערת שהניסיונות לתקן לא היו מתוך הלב והנשמה אלא מתוך הפחדים שלכם מפירוק החבילה. הרבה מאוד זוגות נשארים רק כי הם נכנעים לפחד ולכן התוצאה אינה משביעת רצון. נשארים פיזית באותו בית, על הנייר כתוב הסטטוס "נשוי/אה", אך הלב לא באמת שם. על מנת לשמר ולתקן החומר המרכזי צריך להיות הערכה ואהבה. הפחד לבדו אינו משיג את התוצאה. אך אדם שנשאר ממניע כזה לא יחווה אושר אלא תסכול עמוק ומתמשך ואיתו ירידה במוטיבציה, עצבנות, מצב רוח ירוד, חרדות ואף דיכאון.
אין זה פלא שגבר אחר נכנס לתמונה. המקום שאמור להיות מלא בחברות, אהבה, תשוקה וחום אינו מלא. יש בו מקום והרבה. ושם בדיוק ממלא את המקום המאהב. הוא מגיע כמו אביר. את לא מכבסת לו, אינך מתעוררת איתו בבוקר. הכל גנוב ומתוק מה שמעצים את הריגוש ותחושת ההתאהבות וגורם לבלבול והתלהטות יצרים. את מגיעה הביתה, ושם מחכה לך בעלך. פחות מרגש ויותר מובן מאליו מטבע הדברים. המאהב הוא מגפיים חדשות של פראדה יקרות ונוצצות, ואילו הבעל הוא נעל בית ישנה אך נוחה.
ההתאהבות שלך בגבר החדש איננה מרכז הדילמה, זה רק הפנס שמראה לך חד וחלק שיש בעיות בבית. הגבר החדש הוא מגדלור, אולי בכך מסתכם תפקידו. אין לדעת. אבל לך ולבעלך ביחד, ולכל אחד לחוד, מגיע יותר טוב. שניכם צעירים בתחילת החיים, הכל עוד לפניכם.
ישנם הרבה מאוד זוגות שנשואים שנים והזדקנו ביחד, למרות שבתחילת הזוגיות או בשלב אחר בדרכם הם חוו בגידה או בגדו בבן זוגם, ובכל זאת שרדו את שנים. תשאלי אותם האם הם מרוצים שלא התגרשו בעבר למרות המשברים. רובם יגידו כן. המשפחתיות היתה חשובה יותר מהכל. הקו שהנחה אותם הוא המנטרה שלא מתגרשים. התחתנו? זה עד סוף החיים. אולי גם את מונחה משם. לא אוהבת את בעלך, לא מוצאת עניין משותף איתו, לא נמשכת אליו, לא סופרת אותו, בוגדת בו. אבל חס וחלילה לפרק. זה אסור.
לא אומר לך מה לעשות אבל אומר לך בפה מלא שזה לא "האני מאמין" שלי.
תהיי אמיצה ואמיתית עם עצמך. על מנת לשפר את הנישואים באמת ולא כמס שפתיים, המעשה הראשון הוא ניתוק היחסים עם הגבר החדש. את כותבת שאינך מסוגלת לזה. ולכן כל טיפול וניסיון לתיקון יעלה בתוהו.
אם תחליטי להישאר עם בעלך ולהמשיך את הבגידה ייתכן שתמצאי עצמך נשואה לו בעוד 50 שנה. אבל אני מאחלת לך חיים טובים יותר ומלאים בתוכן ללא שקרים ובגידות. אני מאחלת לך ולכולם לקום בבוקר נשואים או גרושים, להיתכל במראה ולהרגיש שזה המקום שלי, זו הבחירה שלי. בלי זיגזוגים. ככה זה לחיות בשלמות. לכל בחירה יש מחיר, תבחרי מקום שאת מבינה את המחיר ובעוצמה ונחישות מוכנה לשלם אותו.
שנה טובה ומאושרת לך ולכל עם ישראל.