"ככה פתאום (כביכול) בלי אזהרה בעלי החליט לעזוב אותי.
"אנחנו נשואים 10 שנים. שנינו בתחילת שנות ה-40 ויש לנו שני ילדים. אף פעם לא היינו מאוהבים אבל היינו זוג יציב, שקט וחביב. אני מופנמת ושקטה ובעלי קצת יותר חברותי ופתוח. אני יודעת שיש לי חלק בשבר הזה. הרבה שנים הוא אומר לי שאני לא נעימה כלפיו, לא זורמת, לא כיפית. כבדה. אבל לא חשבתי שזה יגרום לו ללכת. לא ראיתי שום סימן שזה עומד לקרות, ההיפך. כבר שנה אנחנו עסוקים בקניית דירה נוספת, משפצים אותה ומחכים להשכיר אותה ולהזרים קצת כסף לחשבון.
"היו לנו כמה שיחות ביוזמתו, הוא התריע ואמר שהוא לא מאושר ולא מרגיש אהוב אבל לא שמתי לב לזה והמשכתי בשלי. אני עסוקה בעצמי, בעבודה ובילדים. האמת שבעלי לא מאד עניין אותי. ולא האמנתי שיהיה לו אומץ ושהוא יעיז לעזוב.
"בשנים האחרונות לא היה לנו הרבה במשותף ותקופת הקורונה רק חידדה את הפער ביננו. אבל אני ברחתי מהמחשבה על תיקון המצב. אני לא אהבתי אותו מספיק בשביל להתקרב ולשנות. גם סקס לא היה לנו כבר חצי שנה ואני חייתי בשלום עם זה למרות שהוא קיטר על החוסר.
"ואז בלי יותר מידי הכנות מראש הוא אמר שהוא עובר לגור בדירה ששיפצנו ובזה הסתיימו נישואינו. לא התווכח איתי על כסף ועל רכוש אמר לי חצי שלך ורק תני לי ללכת בלי עינינים. הוא היה נחרץ וחד משמעי.
"לפני שבוע הוא ארז הכל ועבר לדירה.
"התפרקתי. אני בוכה בלי הפסקה. אני שבורה ופגועה. עכשיו הייתי מוכנה לעשות הכל ורק שיחזור. אבל זה מאוחר מידי. הוא לא רוצה".
צריך להשקיע
יקירתי,
כאלה אנחנו בני האדם - רק שמאבדים אנחנו מתעוררים ומבינים את הערך.
את הנישואים שלך אולי כבר לא תצליחי להציל אבל אולי מניסיונך ילמדו הרבה אחרים שלוקחים את היחסים שלהם כמובן מאליו ולרגע לא עוצרים לבדוק מה באמת קורה בניהם. ויש כאלה המונים. רק שהפעמונים מצלצלים חזק הם מתעוררים ומוכנים לשפר והרבה פעמים זה מאוחר מדי.
בשביל לשמר צריך להשקיע.
אתם סיפור קלאסי של זוג שהזניח את עצמו. לא דיברתם, לא הלכתם לטיפול למרות שזה היה מתבקש. לא בטוח שטיפול היה מציל אתכם אבל בטוח שהיה מעיר אותך לפני הסוף המוחלט. לא היית מקבלת בום פתאומי. אלא היית ערה כל הדרך ואולי עושה משהו בנידון.
ברור לגמרי שקשר כמו שלכם סופו להתפוצץ. זהו משבר גיל 40 וחשבון נפש של בעלך. הוא שאל את עצמו האם הוא מוכן לחיות ככה עוד 40 שנה והתשובה האמיצה שלו לעצמו היתה "לא". וזהו. הוא קיבל החלטה וביצע.
את עכשיו עצובה על הבית הבטוח והיציב שהתפרק, על איבוד השליטה במצב, על העלבון שבעלך מיצה את הקשר איתך. על ההחלטה האמיצה שלו ,את לא בוכה על אהבה גדולה שמתה כי היא מתה מזמן. ולא על יחסים טובים שנשחקו ונגמרו כי כבר זמן רק הם לא טובים. את בוכה על מסגרת ריקה שנשברת. על סטטוס קוו שלא יהיה יותר. על הפחד מה יהיה ביום שאחרי.
את חיית במובן מאליו. שעממת אותו, לא הקשבת לדבר, היית עיוורת, לא באמת רצית אותו, לא היית חמה אליו. לא היית שם. חיית בעולם מקביל וברחת מהאמת
את חיית במובן מאליו. שעממת אותו, לא הקשבת לדבר, היית עיוורת, לא באמת רצית אותו, לא היית חמה אליו. לא היית שם. חיית בעולם מקביל וברחת מהאמת.
אבל דעי שטוב יצא מזה. מעז יצא מתוק.
משברים הם הזדמנות להתפתח ולהתקדם וזה לא קלישאה. את מבינה שהקשר היה ריק ואין טעם לבזבז את החיים על שיעמום וריק רק בשביל להישאר "נשוי".
האבל שלך מובן. החיים עומדים להשתנות והעתיד הלא ידוע מעורר בך חשש וחרדה.
המסע שלך מתחיל עכשיו. כל מה שקרה עד עכשיו היה שיעור חזק שניענע אותך וישרת אותך בהמשך. תחילה ניקוי הכעס (כי אין על מי) ובמקומו לקיחת אחריות והבנה עמוקה של הצד שלך במשוואה.
את הנישואים שלך כבר לא נחיה אך טור זה מזכיר לנשואים ולנשואות לשים לב לבן הזוג, להשקיע, לא להיתעלם מכתובות על הקיר, להתעורר מתרדמת החיים ולהעריך את מה שיש.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com